אליעזר ברקוביץ' (1908-1992)
איסוף וכתיבת הציטוטים נעשו ע"י פרופ' ברום ברקוביץ', בנו של הרב אליעזר ברקוביץ' ואנו מבקשים להודות לו על עבודתו המסורה והמושקעת מקרב לב.
קידוש השם – קידוש החיים
ברור שהחיים עצמם הם ערך-יסוד, ויש להגן עליהם אפילו מתוך הסתכנות באבדנם. על פי ההשקפה היהודית החיים קדושים הם, ולפיכך אסור להכחידם אלא יש להגן עליהם….החיים נתונים לאדם: קידושם הוא תפקידו של האדם. קידוש החיים פירושו לחיות בעולם מתוך ההכרה שהחיים הם מעשה ידיו של אלוהים והם קיימים בנוכחותו של אלוהים. אם כן אי-אפשר לראות את הרוח והחומר כיסודות המנוגדים זה לזה…הבשר הוא מעשה ידיו של האל לא פחות מאשר הרוח, והרוח, מעשה ידיו של האל, אינו ממשי פחות מהבשר. גם הרוח וגם הבשר הם הם החיים אשר באדם, ולא באדם בלבד אלא בבריאה כולה.
אפשר לומר שקידוש החיים פירושו לחיות לנוכח האל ובנוכחותו, לשאוף להשגת הרמוניה של מיזוג בין הרוח ובין הבשר כשלמות של חיי אנוש, ולתת ביטוי רב-עוצמה לשאיפה הזאת בהתנהגות אנושית אחראית כלפי כל הבריאה כולה.
היהדות שואפת להגיע לזמן שהעולם הזה ייכון כמלכות שדי, על-ידי מיזוגם ההרמוני של הבשר והרוח, במעשה קידוש שבו שם האלוהים וחיי האדם מתקדשים יחדיו…שכן אין היהודי מקדש את השם במותו, אלא בשעה שהוא חי את חייו במשמעותם המלאה ביותר מול פני המוות.
עמו אנוכי בצרה: דפוס שלם, ירושלים
תורת ארץ ישראל
המשכיות, כהתפתחות האורגנית של היהדות ההיסטורית, היא שצריכה להיות המטרה. אך עלינו ליצור את הנסיבות שבהן תתאפשר צמיחה מחודשת. כבר ציינו שדרך החיים היהודים המתחדשים בארץ ישראל… ניתן לשקם את השותפות המחיה בין התורה לחיים. אך מוקד תהליך השיקום הוא האדם: בתוכנו בעצמנו התורה והחיים צריכים להיפגש. בנו עצמנו החיים הישנים צריכים למסור את עקרונותיהם ואת כוחם לחיים החדשים שאותם יש לברוא ולכוון. אנו החוט המקשר בין העבר ובין העתיד. דרכנו העבר צריך לזרום לתוך ערוצים חדשים. רק בנו בעצמנו ניתן להחיות את התורה ורק בנו החיים יכולים למצוא את דרכם בחזרה אל התורה. העבר חייב לחיות בתוכנו בטרם יוכל לצמוח אל תוך העתיד… אין זו הקריאה התמידית לשוב אל חיק היהדות, קריאה שהחזרה הבלתי פוסקת עליה אינה עושה אותה למשכנעת יותר. אין זה מועיל להאשים את מי שאינם מוכנים להקשיב לקריאות מרגשות לשיבה. הם אינם מקשיבים מפני שהמילים המגיעות אליהם אינן נושאות עימן מסר משכנע כלשהו עבורם. אין הם מקשיבים משום שאין הם מבינים את השפה שבה פונה אליהם היהדות שנשתמרה בגולה.
Towards Historic Judaism
הישיבה
על הישיבה להיות מעורה בתוך חייה של הקהילה הגדולה יותר. מטרתה החינוכית צריכה להיות חלק מפילוסופיה חינוכית כוללת, אשר אם תאומץ על-ידי הקהילה כולה, תעשה את היהדות בת-קיום בצורה בעלת-משמעות לכולם. הישיבה של העולם הישן תלויה…לשם עצם קיומה, בתמיכתה של קהילת יהודים עצומה, ודבר זה פסול מבחינת האידיאל החינוכי עצמו. היא מצליחה משום שהיא נכשלת, מפני שרובו המכריע של העם היהודי אינו יכול לקבל אותה ברצינות. היא מיצגת צורה בלתי-אותנטית של היהדות, מפני שאם היתה מתקבלת על-ידי העם היהודי, לא היו יכולים להתקיים לא העם היהודי ולא הישיבות.
יהדות אותנטית וההלכה (פתחים, כסלו תשל"א)
הלכה לזמננו
מה שנחוץ הוא לשוב על עקבותנו. לשוב להלכה המקורית, לגלותה מחדש, ולאחר גילויה מחדש – להשיבה לתפקידה המקורי…או אז היינו רואים שבדור זה קראה לנו כביכול "בת-קול" אחרת לקבל את האחריות להשתמש בכל מה שנותר מן התורה שבעל פה לאחר עיגונה בכתובים… מה שנחוץ אינו מעט יותר לימוד תורה אלא ללמוד את התורה טוב יותר: לא למעט במסירות להלכה אלא להרבות באמונה בהלכה. במקום שבו יש אמונה גדולה יותר יש הצדקה לתעוזה רבה יותר.
Judaism 23:4
תובנת ההלכה
בהדדיות הברית, דבר ה' והאוטונומיה של האנוש משמשים מטרה מאוחדת. עליונות החוק אליו מחויב האדם, סמכותו הסופית היא של ה'; ביאור החוק ויישומו באין-סוף המקרים המשתנים תמיד, הם פעולה אוטונומית… דרך התורה נהיית התורה מסיני לדרך החיים של העם היהודי במשך ההיסטוריה.
ההלכה, כוחה ותפקידה
ארץ ישראל
אבל האומות עצמן ערבו [לתביעת עם ישראל בארץ ישראל] במשך דורות הגלות של עם ישראל, בלי שהכירו בכך. בכל פעם שהיהודים נרדפו, בכל פעם שהיו קרבנות של אפליה, כל אימת שהתיחסו אליהם כאל אזרחים ממדרגה שנייה או גרוע מזאת – קיבלה תביעתם על מולדתם העתיקה תוקף בעולם. יחסם של העמים כלפיהם פירושו היה: אין אתם חלק מאתנו, אינכם שייכים לכאן – לכו הביתה!
כשם שהגלות נכפתה על היהודי בידי הכוחות השולטים, כך התקבלה למעשה תביעתו לחזור אל ארץ ישראל אפילו במסגרת ההיסטוריה של מאבקי כוח.
שכן האנטישמיות הייתה ועודנה הנטיה הטבעית המושרשת ביותר והמתמדת ביותר בציביליזציה המערבית. לכן היה תמיד קל לעורר באמצעותה את היסודות המוסריים של כל חברה. לכן שאלת היהודי בעולם, או אולי מותר לומר השאלה של תולדות האמונה, מחזיקה במובן מסוים את כל השאלות כולן. עולם שמחוסן נגד האנטישמיות יהיה עולם בעל שלמות מוסרית…
אמונה לאחר השואה: דפוס שלם, ירושלים
חוקי הטבע
בשביל לדעת את ה’ חייב האדם חייב שתהיה לו הכירות עם מדעי הטבע… חוקי הטבע הם חוקיו של ה’, וחכמת היצירה לקוחה מחכמתו שלו. האמת המתגלה בעולם שברא האל והאמת המתגלה בתורה דומות: שתיהן נובעות מאותה "אמת עליונה", כלשונו של הרמב"ם… הן לא יעלה על הדעת שיהודים כפרטים וישראל כאומה ייהנו מפירותיו של מחקר מדעי מוצלח בשעה שהגניוס של היהדות יתעלם מהעובדה שענפי המדע האלה מקפלים בתוכם תוכנית או רעיונות מסוימים שיש להם השלכות על האמונה הדתית ועל האמת העליונה שהיא חותמו של הקדוש ברוך הוא עצמו. בהתקדמות המתמשכת של הידע האנושי ובחיפושו של האדם אחר האמת נוכח תמיד אתגר רוחני המשפיע על חיי האדם בכללותם.
Tradition 5:1
שאלת השאלות אחר השואה
אל תשאל: "איפה היה אלהים?" שאל: "איפה היה האנוש?"
אמונה לאחר השואה: דפוס שלם, ירושלים
לשרוד מול העוול
בעקבות התנסותו האחרונה במה שהאדם מסוגל לעולל לעמיתו האדם, ולאור הציניות הבינלאומית והשחיקה הכללית של מצפון אנוש בימינו, שאליהן יש להוסיף גם את היעילות העילאית של הטכנולוגיה המודרנית של רצח המונים, אסור להתעלם מן האפשרות שתתרחש עוד פורענות, דומה לזו שהיתה מנת גורלו של העם היהודי בימי מלחמת-העולם השנייה. לעולם אסור שניתפס לא-מוכנים. משמעות הדבר היא בראש ובראשונה חזרתם של יהודים מכל כנפות תבל לארץ ישראל בהמוניהם. תגובה לא-הולמת לתוקפנות אינה מוצדקת מבחינה מוסרית. לרוע יש להתנגד, ואי-התנגדות לרוע היא מעשה לא-מוסרי.
ואולם יש צורך באסטרטגיה: לא אסטרטגיה פוליטית אלא אסטרטגיה מוסרית, המבוססת על העקרון שסובלנות כלפי עוול הנעשה כלפי עצמך, ואפילו סובלנות לא-קיצונית, עושה את הסובלן שותף לפשע.
את החובה המוסרית לקום מול הרע, גם כאשר הוא מכוון כלפינו אנו, יש לשלב בתוך מערכת הערכים של היהדות. מובן שאסור לנטוש את ההכוונה לפציפיזם וליראת-כבוד כלפי כל החיים, באשר אלוהים הוא שבראם. אדרבה! דווקא הגשמתם היעילה בהתנהגות ובפעולה היא הדורשת התנגדות לרע, לעוול, לדיכוי בכל התחומים.
עמו אנוכי בצרה: דפוס שלם, ירושלים
קדושה
ליחד, להפריש, להיבדל איננו תנאי הכרחי להתקדשות. זה נאמר בפירוש בדברי הימים א', כ"ז י'ג: ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. היבדלות היא בוודאי לא הקדשה; הוא תנאי מוקדם לקדושה. הקדוש הוא מופרד, אך הוא איננו קודש בגלל ההפרדה הזאת. הוא דווקא קדוש כי הוא קרוב, קרוב להקב"ה. הקירבה אפשרית עקב ההיבדלות מהקשרים שהיו מונעים את ההתקרבות אל ה'.
"מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו:ג) מסמן קירבת הקב"ה לעולמו, על פי "כבודו". הפראזה הנפוצה "קדוש ישראל"…מסמלת הקירבה המיוחדת של הקב"ה לעם ישראל. ובכן הפסוק "קדושים תהיו כי אני ה' אלהיכם קדוש" (ויקרא יט:ב) מבטא קדושה כצורת חיים… [המילה קדוש] אינה סתם תאר של ה'; היא מידה מוגדרת של האלהות המופיעה לאורך התנ"ך במשמעות ספציפית… בניגוד למשמעות ריחוק מעבר להשגה, היא מגלה קירבה והשתייכות.
Man and God
קישורים:
תנועת חזון 
כתיבת תגובה