מפגש בסיס מס' 4 , אונ' אריאל:

"תפקיד ישראל במשפחת העמים/האמונות והייעוד האוניברסלי עם האנושות"

• תפילת המפגש. ראה מפגשים קודמים.
• כל הכתוב הוא בסיס לשיעור שבעל פה. הכל מובא בתימצות ויש להעמיק הרבה ולהפוך מידע לידע הבונה את איכותנו האנושית.
• תקציר 3 מפגשים קודמים:

במפגשים הקודמים דנו בזהות ישראל שצמחה על רקע הזהות העברית, השמית, הנוחאידית, והאדמית כמרכבה לפיתרון משוואת האחווה (חטא קין והבל) וחטא האמונה (אדם וחווה). וזאת כאומה המורכבת משבטים אשר נושאים את הזהות הישראלית של חיבור שמיים וארץ בצורות שונות. ויחדיו מכוננים זהות קולקטיבית בעלת ייעוד משותף. בחנו את הביטוי של השבטיות הישראלית במרחב המודרני הנוכחי על אתגריה. וכעת אנו באים לבחון ולבסס את ביצוע תפקידה במשפחת האומות.

השיר היברומאן: אהוד בנאי.  הא יידישע ראסטהמאן : אהוד בנאי. למדרש שיר על שני השירים הללו- כאן.

מניטו הרב יהודה ליאון אשכנזי, מדרש בסוד ההפכים, עמ' 149 :"אקדים ואומר שאל יובן מדברי כל ניסיון להכתים את האמונה האישית, הפרטית והסובייקטיבית של המאמינים הנוצרים. אמונת הנוצרים בדתם עשויה להיות אמונה תמימה וישרה. יש להבחין בין הבירור הנוקב, ולעתים אף הכואב שיש לקיים בין הדתות, ובין יחסי האחווה והכבוד שצריכים לשרור בין אדם לרעהו. אלפיים שנות מחלוקת יהודית-נוצרית עומדות מאחורינו, ועד כה לא זכתה המחלוקת להתמודדות ראויה. אפשר לומר שעד היום ההתמודדות עם מחלוקת זו אפילו לא החלה. חוסר התמודדות זה היה הפתח לאסון המחריד שהמיט הנאציזם על התרבות האנושית. בעקבות אותו אסון החל העולם הנוצרי להתוודע לחלק מבעיותיו העמוקות, ובפרט לבעיות שמציב בפניו עצם קיומה של ההיסטוריה היהודית ושל מדינת ישראל. לאור זאת, החל להסתמן מצד הנצרות רצון לדו שיח עם היהדות.דווקא בעת שכזו יש חשיבות גדולה להבחין בין שתי בחינות – שקיימת נטייה לבלבל ביניהן- ביחסים בין הדתות: הראשונה היא ידידות אישית בין יהודים ונוצרים, זו כשלעצמה רצויה. השנייה היא פיוס בין הדתות המבוסס על טשטוש הפערים בין היהדות לנצרות, ותפיסה פשטנית זאת יש להוקיע…כבנים הבכורים של המשפחה מחובתם של היהודים לעזור לנוצרים בפתרון בעיית זהותם. אך יש להבחין באופן מוחלט בין שתי הבחינות של היחסים שתיארתי…"

1. ההיסטוריה – הניסיון, הגלות והיעוד:

לפי דברי המסורה, עם ישראל הגיע להשלמה הדדית מצד השבטים כבר בזמן דוד ושלמה, כלומר הקומה הלאומית בזהות הושלמה מצד עצמה (קומות זהות ראה השיר המרובע במפגש הקודם). מאז עברנו למציאות חדשה שבה גם מה שכבר נבנה והושלם נהרס בגלל הכישלון עם השלב הבא, שהוא המסר האוניברסלי של התורה. כל סוף בית ראשון, גלות בבל-פרס ובית שני הם מאבקים בתוך עם ישראל על היחס הנכון לאומות. מאבקים אלו פירקו גם את הקומה שהושלמה מצד עצמה, הקומה העל שבטית הלאומית. כך חזרנו לבנות הכל מההתחלה, מהפרטים. הגלות היתה השיעור שהקב"ה ביקש שנעבור בין האומות, שניצור עדות אשר לומדות לחיות את זהותן הישראלית מתוך קשר קרוב לאומות השונות. אתגר החברה הישראלית הוא אתגר חיבור האנושות, החברה הישראלית משמשת מיקרוקוסמוס נושא זיכרון של זהויות עתיקות ועמים שחלפו לצד זהויות האומות של ימינו. היום כפי שראינו במפגשים הקודמים השאלה נותרה על כנה והפילוג בין השבטים נובע בשורשו מהיחס השונה לאומות השונות.

 

הנביא ישעיהו נו, ו-ח: וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו.

הנביא צפניה ג,ט: "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד ."

" הקמנו לכם מדינה…חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה", כך הסבירו אינטלקטואלים בריטים לפרופ' זאב צחור (ראש מכללת ספיר) את אכזבתם מישראל, "היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם". (מתוך ראיון שנתן צחור למאיר עוזיאל ב 'מקור ראשון).

2. מי הם האומות?

בספר בראשית (פרק י) נמנו כל בני שם(26) חם(30) ויפת (14) שהקימו אומה חדשה: בְּנֵי יֶפֶת 1. גֹּמֶר 2. וּמָגוֹג 3. וּמָדַי 4. וְיָוָן 5. וְתֻבָל 6. וּמֶשֶׁךְ 7. וְתִירָס 8. אַשְׁכֲּנַז 9. וְרִיפַת 10. וְתֹגַרְמָה 11. אֱלִישָׁה 12. וְתַרְשִׁישׁ 13. כִּתִּים 14. וְדֹדָנִים בְנֵי חָם 1. כּוּשׁ 2. וּמִצְרַיִם 3. וּפוּט 4. וּכְנָעַן 5. סְבָא 6. חֲוִילָה 7. וְסַבְתָּה 8. וְרַעְמָה 9. וְסַבְתְּכָא 10. שְׁבָא 11. וּדְדָן 12. לוּדִים 13. עֲנָמִים 14. לְהָבִים 15. נַפְתֻּחִים 16. פַּתְרֻסִים 17. כַּסְלֻחִים 18. פְּלִשְׁתִּים 19. כַּפְתֹּרִים 20. צִידֹן 21. חֵת 22. יְבוּסִי 23. הָאֱמֹרִי 24. הַגִּרְגָּשִׁי 25. הַחִוִּי 26. הַעַרְקִי 27. הַסִּינִי 28. הָאַרְוָדִי 29. הַצְּמָרִי 30. הַחֲמָתִי בְּנֵי שֵׁם 1. עֵילָם 2. וְאַשּׁוּר 3. וְאַרְפַּכְשַׁד 4. וְלוּד 5. וַאֲרָם 6. עוּץ 7. וְחוּל 8. וְגֶתֶר 9. וָמַשׁ 10. שָׁלַח 11. עֵבֶר 12. פֶּלֶג 13. יָקְטָן 14. אַלְמוֹדָד 15. שָׁלֶף 16. חֲצַרְמָוֶת 17. יָרַח 18. הֲדוֹרָם 19. אוּזָל 20. דִּקְלָה 21. עוֹבָל 22. אֲבִימָאֵל 23. שְׁבָא 24. אוֹפִר 25. חֲוִילָה 26. יוֹבָב (לב) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל:

3. אבל מי הם היום?

 בפשטות כל האומות המוכרות לנו לפי ההגדרה העצמית/אתנית/זהותית ולפי המסגרת המדינית. 70 אומות זהו סמל לריבוי, אומנם אכן יש 70 יסודות של זהויות אלו, אך הגיבושים ביניהן יצרו אומות נוספות, והחוויה האנושית שלהם מורכבת מחיבורים אלו.

4. איך מסבירים את הנצרות/המערב והאסלאם היסטורית ובייחוד במובן של השפעתן על זהות האומות?

בראשית יב, ג: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה."

בראשית יז, ה: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ."

בראשית טז:  יא וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי-שָׁמַע יְהוָה אֶל-עָנְיֵךְ.  יב וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם–יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ; וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו, יִשְׁכֹּן.

בראשית יז : טו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-אַבְרָהָם, שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי:  כִּי שָׂרָה, שְׁמָהּ.  טז וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ, וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן; וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם, מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ.  יז וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד.  יח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים:  לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ.  יט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ, יִצְחָק; וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.  כ וּלְיִשְׁמָעֵאל, שְׁמַעְתִּיךָ–הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, בִּמְאֹד מְאֹד:  שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד, וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל.  כא וְאֶת-בְּרִיתִי, אָקִים אֶת-יִצְחָק, אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה, בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת.

בראשית כז:   לו וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם–אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי; וַיֹּאמַר, הֲלֹא-אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה.  לז וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו, הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת-כָּל-אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים, וְדָגָן וְתִירֹשׁ, סְמַכְתִּיו; וּלְכָה אֵפוֹא, מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי.  לח וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-אָבִיו, הַבְרָכָה אַחַת הִוא-לְךָ אָבִי–בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי, אָבִי; וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.  לט וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו:  הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם, מֵעָל.  מ וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.  מא וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת-יַעֲקֹב, עַל-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי. (רש"י: משמני הארץ וגו'. זו איטליא"ה  (ע) של יון (ב"ר סז, ו.): {מ} ועל חרבך. כמו בחרבך, יש על שהוא במקום אות ב', כמו עמדתם על חרבכם (יחזקאל לג, כו.), בחרבכם. על צבאתם (שמות ו, כו.) בצבאתם: והיה כאשר תריד. לשון צער, כמו אריד בשיחי (תהלים נה, ג.), כלומר כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה  (פ) להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עלו וגו': )

בביאור הגר"א לתיקוני זוהר ששבעים האומות נחלקו לשני חלקים, ל"ה אומות בחלקו של אדום – עשיו – נוצרים, ול"ה אומות בחלקו של ישמעאל, אכן המלבי"ם בספר דניאל מבאר על פי הפסוקים שלעת קץ לא ישארו אלא עשר מלכויות גדולות בעולם שמהן יהיו חלקם מהשפעת אדום וחלקם מהשפעת ישמעאל.

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ. ב וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא (ישראל) וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ(המערב/עשו) הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן(ישמעאל/ערב) וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת{אֵשׁ דָּת} לָמוֹ. ג אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. ד תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. ו יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת…." (דברים, פרשת וזאת הברכה, לג, א-ו)

• אשדה= זרם מים שנופל ממקום גבוה; מפל.
• למו = להם.

לכתחילה יש חלק בבשורה האברהמית לישראל, ישמעאל ועשו ולבני קטורה…כולם מקבלים ברכות, נחלות ומתנות…(עיינו עוד) וזאת על גבי הזהויות השמיות, החמיות והיפיתיות שהן גם כן נושאות שליחות זהותית מוסרית כבני נח ונעמה בהקשר הברית המחודשת עם הקב"ה לשאר האנושות האדמית אשר נפח בה הקב"ה נשמת חיים בצלמו.(עיינו עוד ברמזים אלו).

5. אבל הנצרות והאסלאם אינן עשו וישמעאל….?

משנה תורה להרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות פרק יא, פסקה יא-יג: "אבל מחשבות בורא עולם–אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו.  וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו–אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד:  שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד "צפניה ג,ט.  כיצד:  כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה–אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות.  ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא–מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום."

איגרות הראי"ה קוק זצ"ל כרך א' אגרת קי"ב

…" ע"ד האמונות הזרות, אומר לכ"ג את דעתי, כי לא הבלעתן והריסתן היא  מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי-אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל,  להשפיע עליהם טללי אורות. "והסרותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו ונשאר גם  הוא לאלקינו"  , וזה נוהג אפילו באליליות, וקל-וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל. וגדולים דברי הגר"א ז"ל " : ואת עשו שנאתי -את הטפל לעשו, אבל עקרו עוהוא ראשו בהדי אבהן דעלמא גניז, ועל-כן "ראיתי   פניך כראות פני אלקים" אמר איש האמת יעקב איש תם, ודברו לא ישוב ריקם,   ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות,  שהרשעה הנכרכת בטומאת הגויה גררה אותן, תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד  עולם. דעה רחבה זאת, ממותקת במתקה ודבשה של תורת אמת, צריכה להתלוות    עם כל ארחותינו באחרית הימים,  למחתם אורייתא בהיכלא דמלכא משיחא בהפיכת  מרירא למתיקא וחשוכא לנהורא . " 

6. אז איך עוזרים לתקן?

מניטו: סוד מדרש התולדות, א', מלכי צדק, עמ' 199-200, דפוס דודו, קריית ארבע, (או ספריית חווה, בית אל) תשס"ט (2009)

"המוסר הבסיסי הוא אוניברסלי, והוא מכונה 'דרכא דארעא', או 'אורח ארעא' בארמית, כלומר, אותה התנהגות טבעית של האדם הטבעי כדי שניתן יהיה לחיות בחברה האנושית, פשוטו כמשמעו. קודם כול עליי להכיר שאני נבראתי ושאני מקבל את היש שלי מהבורא. …
במקביל עלי להכיר שהאחר הוא גם כן בריאה של אותו בורא ומוטלת על שנינו משימה משותפת והיא לפתור את משוואת האחווה, תוך כיבוד הדדי בין שני 'אני' שווי ערך, בלי ניסיון להפוך את האחר לאובייקט או לכפות עליו יחס של אדון-עבד…
ישנו מוסר אצל אומות העולם, בעיקר אצל חסידי אומות העולם שהבינו את חשיבות אימוץ וטיפוח אותם ערכים שהם בבחינת הקדמה לקדושה. יש לאותם חסידי אומות העולם שאיפה כנה לבנות חברה אנושית בה האחר מוגן ויכול לחיות."

7. התחלות לתיקון :

חזרת ישראל לארצו, חידוש העברית, תחיית האדמה לקראת עמה והקמת מדינת ישראל. כל אלו כקיום דברי הנביא יחזקאל לו, ח: ובסנהדרין צח, א: "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". – כל אלו הם שבירת האמונה הנוצרית והמוסלמית הנשענת על עזיבת הקב"ה את ישראל. מלבד כתבים אפוקליפטיים בשתי דתות אלו אשר מייחסות מציאות של ישראל השב לארצו ומלחמה בו, כתבים אלו נדחקו לשולי הדתות עד שחזרנו אנו. לאחר לפחות 150 שנה של קוממיות, אנו מתחילים לראות ניצנים לשינוי, נביא מעט מהם כעת.

נוֹסְטְרָה אֵטָאטֶה ("בזמננו אנו" לטינית), ההצהרה הוקראה על ידי האפיפיור פאולוס השישי ב-28 באוקטובר 1965, עם סיומה של ועידת הוותיקן השנייה. "הבה נתפלל למען העם היהודי, הראשון לשמוע את דבר האל"…(במקום התפילה הקדומה שכיוונה שנתנצר). " קיומו של עם ישראל, שעה שעמים אחרים נעלמים בלי להשאיר עקבות, היא עובדה היסטורית, ואות שיש לפרשו ככוונת אלוהים." ועוד…מסמכי המשך והוראות המשך הבאים מהבנה שהיהודים יכולים לעזור לנוצרים להבין את דתם. (התהליך מתגבר מאוד בשנים האחרונות, שלא לדבר על הנוצרים הלא קתולים). סרטון ממפגש בין דתי כומר קתולי שר לכבודנו "שמע ישראל".

אחד מחברי וועדת האו"ם ב1947, מטעם אונסקו, המליצו על החלוקה, שר החוף של אורוגאווי אנריקו רודריגז פבראגט, הוא עשה לובי של ממש למען הקמת ישראל, תוכנית החלוקה…וכו. הוא אמר שהתנ"ך הוא מתנה של עם ישראל לעולם. תארו לכם מה יקרה אם תיהיה להם מדינה שוב, הם יחזרו לפתח נביאים ויעזרו לאנושות להתקדם שוב. (הרב שמואל אליהו).

"קיר ישעיהו" במתחם האו"ם בניו-יורק:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם… ((((וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.))))) בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה' ." (הנביא ישעיהו ב, ב-ד.) (מצוטט רק מה שבאדום).

חלונות  מרדכי ארדון: "חזון ישעיהו": הספרייה הלאומית בירושלים

חלון שמאלי ראשון: סדרת שבילים/דרכים והתפתחויות שעל כל אחד מהם רשום הפסוק: "לכו ונעלה אל הר ה'…" בלשונו של אחד העמים ובאותיות שונות: לטיניות, יווניות, ערביות ועוד. השבילים מסמלים את הדרכים המוארות בהן עתידים עמים רבים להעפיל לירושלים שתהפוך לעיר השלום האוניברסלי.

החלון המרכזי: למטה חזון ישעיהו ממגילות קומראן בצורת חומות העיר ירושלים, נבואת ייעודה היא החומה המגנה עליה מפני הדם האדום של המלחמות. סמלי הקבלה כחוכמת הסוד שתיצור הרמוניה בעולם מופיעים כנקודות אור על גבי רקע הדם.

החלון הימני: למטה כלי מלחמה מודרנים ועתיקים, ולמעלה כלי חפירה לעבודת האדמה המשותפת של האנושות, לעובדה ולשומרה. (צירי התכנון והמדיניות: שימור ופיתוח, שימור מפתח, ופיתוח משמר).

תפילת שלמה, מלכים א, פרק ח, פסוקים 41-43:" מא וגם, אל-הנוכרי, אשר לא-מעמך ישראל, הוא; ובא מארץ רחוקה, למען שמך.  מב כי ישמעון, את-שמך הגדול, ואת-ידך החזקה, וזרועך הנטויה; ובא והתפלל, אל-הבית הזה.  מג אתה תשמע השמיים, מכון שבתך, ועשית, ככול אשר-יקרא אליך הנוכרי–למען יידעון כל-עמי הארץ את-שמך, ליראה אותך כעמך ישראל, ולדעת, כי-שמך נקרא על-הבית הזה אשר בניתי."

• ויקרא יט, יח: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה.
• דברים י, יט: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

אנחנו לא אור לגויים, אלא האור המוסרי של הקב"ה יכול לעבור דרכנו ככל שנבטא אותו בעצמנו: … אור גויים, גוי קדוש וכו…

• ישעיהו מט, ו: "וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָלְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ".
• ישעיהו מב, ו: " אֲנִי יְהוָה קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָםלְאוֹר גּוֹיִם".
• ישעיהו ס, ג: " וְהָלְכוּגוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ".

• המספד בירושלים, מאמרי הראי"ה

כן הכין בישראל בייחוד שני אלה הכחות: הכח המקביל לערך הגוף האנושי(יוסף, מלכות עץ אפרים)… שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצוינים בהן להיות עם קדוש לה' אלקי ישראל ולהיות גוי אחד בארץ לאור גויים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה (יהודה, עץ יהודה)… אמנם על שאלת "מי בראש", מוכרחת התשובה לבא "בן ישי בראש", כי מבלעדי הכרת השליטה העליונה של הצד הרוחני, "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו", אז אפסה כל תעודה לישראל, חלילה, והנם המעט מכל העמים…

וזה בבחינת, שמות יט, ו: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

אורות התחיה · פרק טו | >>הראי"ה

כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה תדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא: י"ב מיל כמחנה ישראל כולו, הכופל באמת את כל העולם באיכותו, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה, עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח : הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו". והתחום של אלפים אמה הקצר הולך הוא ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל, שהולכת ואורה קמעא קמעא.

8. אז מה זה האור הזה שאנחנו צריכים להביא?: תורת בני נוח

יש עלינו חובה לבטל שפיכות דמים ועבודה זרה. אבל אנחנו מחכים לגויים בכל הנוגע להעמקה בתורה. יש הלכה ש "אין מוסרין דברי תורה לנוכרים" במסכת חגיגה (יג ע"א). הרב אלישיב, אמר במפורש שכל האיסור זה יוזמת הלימוד, אבל אם הגוי שואל חובה עלינו ללמדו. יש מקור מסכת בבא קמא דף ל"ח, המלכות שלחה שני פקידים ללמוד תורה מחכמי ישראל והחכמים לימדו אותם את כל התורה כולה.

יש מצוות בני נוח ואדם, ויש את המוסר בתוך כל חברה וחברה, וגם היחסים הבין לאומיים. לפני 400 שנה, היוזמים של משפט בין לאומי הם רוטיוס מהולנד וסלבן מלונדון, כתבו יחד את הבסיס למשפט הבין לאומי מתוך עיון במצוות בני נוח, זה בלטינית. נדרש מתרגם לעברית ולאנגלית. החוק הבין לאומי נכתב ע"י אנשים שידעו לטינית והשאילו מהספר לעיל בלי להביא את מלוא הדיון בו והאסמכתאות.

המסרים המרכזיים: יש בעולם קשר בין הבורא לבין אדם, הקשר הזה נותן משמעות לאדם הפרטי ואדם הכללי, וכדי להתחבר לתוכן הזה צריך להתחבר לעם ישראל ולתורת בני נוח, אנחנו מדברים על החזרת החוש הנבואי-מוסרי לעולם.  הגר אברהם לבני היה אומר: הדיבור האלוהי הפך בשר ואז מתרכזים בבשר ולא בדיבור, או הפסקת הנבואה הפסקת הדיבור האלוהי אצל מוחמד המסתמך על הפסקת הנבואה במסורת ישראל תוך התעלמות מתחייתה הצפויה… וכו.

הבחנה לזהות בין אומות/תרבויות הנובעת מהחוויה הקיומית השונה:

"בפאריס קמה התנועה הנגריטודית,(שחוריות), שיצאה נגד הגזענות של הלבנים ותיארה את ייחודו של האפריקני, את רגישותו ואת קרבתו אל האדמה והטבע. זו היתה תנועה של אנשי רוח, סופרים ומשוררים, שאחד הבולטים ביניהם היה ליאופולד סנגור, לימים נשיאה של מדינת סנגל, אשר גיבש בספרים הרבים שכתב, את עיקריה של הלאומיות הרומנטית. באחד מהם, בו הוא מתאר את ייחודו של השחור האפריקני, הוא מתייחס לאימרתו המפורסמת של דיקראט "אני חושב, מכאן שאני קיים". זאת, אמר סנגור, לא היה אומר אפריקני. אפריקני היה אומר תחת זאת:" אני חש את הזולת, אני רוקד את הזולת, מכאן שאני קיים".( אוניברסיטה משודרת, ראשי פרקים באפריקה של ימינו, שחור-לבן-לבן-שחור, תמר גולן, עמ'93).

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: :  ביצוע חנן יובל  (תהילים פרק קכו)
בְּשׁוּב יְהוָה, אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן–    הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים.  אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ–    וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה:
אָז, יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם–    הִגְדִּיל יְהוָה, לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה.  הִגְדִּיל יְהוָה, לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ–    הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
שׁוּבָה יְהוָה, אֶת-שבותנו (שְׁבִיתֵנוּ)–    כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.
הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה–    בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.

הָלוֹךְ יֵלֵךְ, וּבָכֹה–    נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע:
בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה–    נֹשֵׂא, אֲלֻמֹּתָיו.

מס' רמזים להעמקה מעבר לזמן המפגש:

• בני קטורה (המזרח הרחוק), מכירים את כבודו אך לא את שמו של הקב"ה. (לא נאריך בזה כעת).
• ישמעאל (סמלו חמור ומקושר למצרים בגוף, לערב בנחלה ובזהות ולפרס במלכות) תיקונו משיח בן דוד, חמור דקדושה. היושב בשערי ערב.
• עשו ( סמלו שור, אדום, רומא, הנצרות, המערב והשפעת תרבותה בכלל, שרו של עשו הוא גם שרו של ישמעאל מבחינת העמדה הרוחנית) תיקונו משיח בן יוסף, שור דקדושה. היושב בשערי רומא. רש"י (בראשית ל, כה): "כאשר ילדה רחל את יוסף" – משנולד שטנו של עשו שנא' (עובדיה א) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש אש בלא להבה אינו שולט למרחוק משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב. — כאשר בני יוסף/אשכנז חזרו לזהותם הלאומית התאפשרה השיבה לא"י. יח וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהוָה דִּבֵּר….. כ וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת—– וְגָלֻת יְרוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב. כא וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה".(עובדיה א, יח-כא)

להעמקה:

• "גן השכלים" רבי נתנאל פיומי במאה ה11, בתימן תלמידי חכמים התחילו לכתוב פרשנות לקוראן לפי התפיסה העברית.
• הרב יוסף משאש, 2 ענפי ערבה בסוכה כנגד עשו וישמעאל.

 

שלום וברכה,

היום אנו ממליצים על ספרו של מגדי עלאם "תחי ישראל". עלאם הינו עיתונאי מצרי והוגה מוערך.

קישור להוצאת מטר 

כותרת ספר זה, תחי ישראל, הספיקה כדי לגרום לקנאים האיסלאמים הקיצונים לחרוץ את דינו של המחבר למוות. ובכל-זאת, מגדי עלאם, סגן-עורך העיתון האיטלקי החשוב "קוריירה דלה סרה" ומצרי מוסלמי לשעבר שהוטבל לנצרות בבגרותו, שכבר שנים רבות מלווה בשומרי ראש, אינו חושש לצאת בקריאה נרגשת לכולם – נוצרים ומוסלמים, אירופאים וערבים – כדי שיבינו את הסכנה הקטלנית שמסתתרת מאחורי שנאת ישראל והישראלים.

"חיי נקשרו בקשר הדוק עם גורלה של ישראל… מפני שגורל משונה רצה שדווקא מוסלמי חילוני יילחם כדי להגן על זכות הקיום של המדינה היהודית, גם אם כרוכה בכך סכנה לחייו." כך טוען עלאם, בעקבות איומים על חייו מהחמאס לאחר שהוקיע את המחבלים המתאבדים הפלסטינים.

לטענתו, אידיאולוגיית המוות שמונחת ביסודם של אירועי הטרור המדאיגים שמתרחשים כל העת ואשר רואה ב"שונים" וב"לא-איסלאמים" אויבים מכל הבחינות, היא תולדה של הסכסוך של העולם הערבי עם ישראל.

עלאם חווה את השינוי שחל במצרים בעקבות מסע התעמולה האנטי ישראלי שיזם נאצר, ושהגיע לשיאו בשנת 1967 במלחמת ששת הימים. אך דעות קדומות אלה של המחבר נמחקו בעקבות חוויות שחווה בהמשך. בספר אוטוביוגרפי זה מתאר עלאם את: "המסע האטי והכואב שעברתי, מאידיאולוגיה של שקר, עריצות, שנאה, אלימות ומוות, אל תרבות שדוגלת באמת, בחירות, באהבה, בשלום ובחיים… ההגנה על ערך קדושת החיים עולה בקנה אחד עם ההגנה על זכות הקיום של ישראל."

מאחורי העקשנות שבה מגן המחבר על זכותה של ישראל להתקיים ולחיות בשלום מסתתר רצון עז להגן על החברה באיטליה מפני סכנת החלחול של אידיאולוגיית המוות והפיכתה לחוקית. המחבר מפציר באיטלקים לא להסכים שתתנהל באיטליה, בתום לב או בזדון, תעמולה להכפשתה של מדינת היהודים. כמו שאמר וינסטון צ'רצ'יל, "פייסן הוא זה המאכיל תנין בתקווה שהלה יטרוף אותו אחרון."

מספר נקודות מרתקות:

• סיפור חיו של המחבר בתואר בכשרון ספרותי ומציג חברה מצרית העוברת ממצב מסורתי בין דתי וליברלי לתרבות לאומנית פאן ערבית ולאחר מכן לתרבות איסלאמיסטית קיצונית הולכת ומחריפה ועומד על הדינאמיקה הפנימית העמוקה של תהליכים אלו ועל ההשלכות הרות האסון שלה קודם כל על החברה המצרית, הערבית והמוסלמית וגם על שאר האומות אשר מתבלבלות ברלטיביזם ערכי ובייאוש מוסרי.
• מול כל אלו עלאם מעמיד את ישראל כאומה, לא במבט דתי משיחי או מיסטי, אלא כאומה של בני אדם רגילים אשר חיה בהוויתה ובעל כורחה בזהותה מסרים חיוניים לברכת העולם כולו.
• מובאים מספר התכתבויות פומביות בין המחבר לבין גורמי אקדמיה ותקשורת באיטליה. על רקע סוגיות במחלוקת בכל המערב כיום, כגון חופש הביטוי למטיפים לטרור, הקשר בין האסלאם לטרור, הבדלי תפיסה בין המערב לערב וכו.
• דמויות מרתקות המאפשרות לנו כישראלים להביט אל מעבר לגבול ולראות בני אדם, חברה, אומה אשר עוברת תהליכים מורכבים. בשל אנושיות התהליכים הנובעת מההצצה ניתן גם לקוות ולעודד תהליכים אחרים, חיוביים יותר אך הפעם בניגוד לתפיסות מערביות מתנשאות נקדם אותן בכלים אשר מדברים בשפתה של החברה המקומית ונציע אותה כמעשה של הליכה משותפת.
• עלאם חושף את שיטת העבודה של ארגונים איסלאמיסטיים, האחים המוסלמיים ואחרים תוך ניצול חולשות המערב במיוחד בתחום חופש הביטוי וההכאה על חטא על הקולוניאליזם, בכדי לאסלאם את המערב, להחלישו ולקעקע את ערכיו.
• הוא אינו חוסך שבטו גם מביקורת על מדינת ישראל ומכך שהיא אינה נאמנה לעצמה ולזכויותיה שלא לדבר על הביקורת שלו בנוגע להסברה הישראלית. כל אלו חומרים מרתקים שיועילו מאוד לכל החפץ לקדם את מדינתנו אל עבר ייעודה כחברת מופת בקהילת האומות.

המנון החיים של מגדי עלאם: עמוד 1

"לעם ישראל,

 

הודות לחיים

גיליתי את האנושות

האנושות שהעניקה לי

את מתנת האהבה

הודות לאהבה

גיליתי את האמת

האמת שהעניקה לי

את זכות החירות

הודות לחירות גיליתי את ישראל

ישראל שהעניקה לי

את האמונה בקדושת החיים

הודות לקדושת החיים

גיליתי את תרבות הערכים

תרבות הערכים שהעניקה לי

את האמון בעולם של שלום

תודה לחיים, הידד לחיים!

תודה לאהבה, תחי האהבה!

תודה לחירות, תחי החירות!

תודה לישראל, תחי ישראל!".

 

4. מתוך מוסר אביך, עמ' נ"ח:

12.9.17 , כ"ב אלול התשע"ז

מפגש בסיס – מס' 3- ימין ושמאל תפרוצי : על מפלגתיות, פוליטיקה והשיח האפשרי (לסדרת שיחות בנושא)(אודיו).

3 תוכניות אירוח (וידאו) בפרויקט עץ אחים על האיכויות השונות בישראל(א+ב) ועל היחסים בין דתיים וחילונים עם הרב שרקי.

לשם חזרה על שני המפגשים הקודמים…. באופן שרלוונטי לנושא של היום+השלמה ממפגש קודם על השבטיות. הבאנו קטע אחד מרתק:

1. הרב יהודה ליאון אשכנזי(מניטו) ירושלים במשנת הרב קוק: …כך גם בזמננו, השוני בין העדות, המקביל לשוני בין השבטים בימי התנ"ך והמאפשר קיום חברה בעלת גוונים וכיוונים מרובים, נעוץ בשוני בין האומות אליהן גלה והתפזר ישראל; אם לדייק, ובמונחים תנ"כיים, מפיזור האומות. תהיה זו טעות לטעון כי מצב הפזורה של ישראל הוא מצבו הטבעי, בעוד איחודו בארצו הוא היוצא מן הכלל. לפי המסופר בתנ"ך, המציאות בדיוק הפוכה: כאשר התורה מתארת את תחילתה המחודשת של האנושות לאחר המבול, היא מתחילה בסיפור התפלגות האומות, כאשר כמובן טרם נוצרה האומה הישראלית. האחדות האנושית האוניברסאלית מתפוצצת לרסיסים, ונוצרות אומות. כפועל יוצא, מושג הפזורה מציין את קיומן הטבעי של האומות, של ה"גויים", וכמובן לא של ישראל. הפזורה של עם ישראל, שברבות הימים הופך להיות העם היהודי, מאז חורבן ירושלים בידי רומי, היא פזורה משנית, שהושתלה בפזורת האומות. האומה הישראלית מופיעה רק לאחר היווסדן של שבעים האומות , שניתן לקרוא אותן "אומות היסוד", בימי אברהם, יצחק ויעקב; הנסיבות מביאות את השתלת האומה הישראלית בתוך הפיזור הכלל-אנושי ("האומות") , במגמה להגשים את התיקווה המשיחית של הנביאים, בניה מחודשת של הקיום האנושי , שהתרסק לרסיסים בין גילויי האנושות השונים, האומות, ה"גויים". מסיבה זו, כאשר השבטים מתאחדים, הם מביאים אתם שוני וגיוון , שמקורם באנושות האוניברסאלית המרוסקת. ללא קיומה של מצוות הראיה בשלושת הרגלים, כביטוי של עקרון רוחני של אחדות מחודשת לעד, השוני היה מתרחב והיתה קיימת סכנה שבמקום שנים-עשר שבטים המהווים אומה ישראלית אחת, יהיו לנו "שנים-עשר עם ישראל" שונים. ועל כן, מציין הרב קוק במאמרו, שכאשר מדברים על ירושלים, מדברים בזהות עם-ישראל, הנמצאת מעבר לכל השינויים וההבדלים שמקורם בתרבויות זרות. דיבור על ירושלים מציין קונסנזוס על כך שהיסוד המבדיל נעקף בחתירה למהות הייחודית של אחדות האומה הישראלית: מעבר לחילוקי הדעות , בין האידאלוגיים , או לעיתים הרוחניים , או אינטלקטואליים, פוליטיים , תרבותיים ואף פולקלוריסטיים. וזאת משום שכל המרכיבים המבדילים, שאמורים אפילו להיות בעצמם יסודות של הפריה והעשרה אם הם מחוברים ביניהם במרכיב מאחד, אינם במקור הזהות הישראלית; הם בבואה של זהות האומות השונות , כאשר המשימה המשיחית של עיבור היסוד המאחד הופקדה בידי עם ישראל. רק בדיבור על ירושלים נוגעים בקדושה המיוחדת של הזהות הישראלית. זהו מקור הקונסנזוס של היהודים כולם, ובאמצעות היהודים של האנושות כולה, כי קדושתה המיוחדת נמצאת מעבר לשבטיות המפלגת. הפילוג בין השבטים הוא למעשה השתקפות של הפילוג בין האומות, בהתאם למה שהזהות היהודית הושפעה מהן במסעותיה בגלות. להשתקפות זו של התפלגות האנושות בתוך הזהות היהודית, יש צד חיובי: בה נעוץ תיקוות האיחוד לימות המשיח. אך, כל עוד זו לא התממשה , יש בה גם צד שלילי בתכלית: זהו הגורם המפלג, אשר כתמונת תשליל מחזק את מציאות האחדות, המסומלת בירושלים. הרב קוק מציין כי על פי התנ"ך שלושה כוחות עיקריים פועלים בירושלים למימוש אחדותה: הקדושה, הגבורה, וכאשר שתיהן פועלות במשותף, אף הנבואה. הקדושה, ע"פ התורה, היא איחוד כל הכוחות והערכים. ייעודם של כל אומה, כל מסורת, כל שיטה, ובמידה מסוימת אפילו כל דת, הוא להבליט באופן ספציפי מידה מסוימת, ערך מסוים. תורת ישראל שונה מכך : מגמתה אחדות המידות. יעקב גורדין ז"ל]4[ ביסס מישנה זאת על יסוד דבריו של אליהו בן-אמוזג בספרו "ישראל והאנושות"]1[ : " לכל אומה יש פנינה משלה; ישראל היא החוט החורז את המחרוזת כולה". אכן , לכל תרבות פנינה משלה, יעוד מיוחד המבליט ערך מסוים ומוגדר ומוביל להגשמתו. ישראל הוא היוצא מן הכלל, הוא מבליט את האחדות..."

• 70 "אומות היסוד", המוזכרות בבראשית פרק י ולהרחבה(מאתר הידברות), הן בסיסי תולדות אשר העמים היום מתייחסים אליהם או לשילובים שלהם.

 

2. "ברמת עם ישראל – ההתפלגות היא בין השבטים. היום אנחנו חיים כאילו קיימים רק שני פלגים בעם ישראל, הפלג הספרדי והפלג האשכנזי, אבל זה לא מדויק. ישנם שנים עשר שבטים בעם ישראל, ואלו הן שנים עשר זהויות שונות של להיות ישראל.

        ברמת תורת ישראל – ההתפלגות היא בין אלה שהם בעד ואלה שהם נגד אלה שהם בעד..         הם לא נגד התורה, אבל הם נגד..

        ברמת ארץ ישראל – בין ארץ ישראל והגלות ותפקיד ישראל בין השניים, זו אולי ההתפלגות         הקשה ביותר כיום." (מהמאמר  "משיח בן דוד משיח בן יוסף" – "ה' אחד  " הוא גם אלוקי             היריב,מניטו)

• מחלוקת ימין ושמאל היא על ארץ ישראל. ועל תפקיד ישראל בארץ או בגלות פיזית ותודעתית.
• הטיעון הדתי נגד ריבונות ישראלית מבוסס על הבנה שגויה של מדרש "שלושת השבועות", להרחבה בכתבי שב"ד ובכתבי מניטו( וזו סוגיה עמוקה). אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי. (בבלי, כתובות קי"א) התנאי לחזרה הוא או הפרת השבועה של הגויים או התעוררות הרצון של ישראל, ומכל מקום קרו הדברים יחדיו, ומכיוון שהאומות שעבדו אותנו יתר על המידה החוזה הופר ולכן עם ישראל יכול לעלות בחומה.

כך שלמעשה הטיעון הזה מחזיק רק למי שמחזיק בהנחה המיסטית של החזרת העם לארץ והורדת המקדש מהשמיים בכוחות משיחיים מיסטיים או אלוהיים ניסיים שלא דרך הטבע. בעלי תפיסות כאלו הם בעלי תפיסות הערב רב.

• סקירת מקורות לגיטימציה/סמכות: אבל מקורות הלגיטימציה של השמאל והימין המדיניים/חילוניים/ארציים, בארץ נובעים האחד מהסכמת האומות בין השאר מתוך הכרתם שאכן הם שעבדו אותנו יתר על המידה(השואה וכו), והימין אשר הוא שואב את הלגיטימיות מההבטחה, מהתנ"ך וכו. אך המסורת במובנה הרציני, מכירה בסמכות האומות הנובעת מהתורה בזמן שאנו לא חוזרים להכרת השליחות האוניברסלית שלנו ( ההִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ(. אנו מחכים לאישור האומות. וזה נעשה חלקית גם לפני השואה הצהרת בלפור(או בזמנו כורש, וכו). ועדיין לגבי בניית המקדש אנו עוד נצרכים להזמנת האומות בנושא.
• תנועת המזרחי האירופאית תמכה בחלופת אוגנדה בקונגרס הציוני, מכיוון שראתה את הישוב בארץ כאפשרות לישועה ארצית ולא לגאולה רוחנית. ולכן גם תנועת המזרחי בארץ הציונות הדתית הלא קוקניקית וגם תנועת המזרחי בארה"ב סלוביצ'יק וכו ראו תמיד במעל הציוני מפעל ישועה, ואת הגאולה משאירים למימד הניסי/משיחי/אלוהי מעל הטבע.
• תנועת ש"ס יחד עם החרדים האשכנזים תמכו או נימנעו בהצבעות על הסכמים עם מסירות שטחים וכו מהסיבות המצוינות לעיל. מתוך השקפת עולם שמדובר מקסימום בישועה לגיטימית ולא בגאולה, ובמקרה הגרוע בישועה אנטי דתית מתוך מרידה בדברי הנביאים וכו…
• תנועת העבודה הסוציאליסטית לאומית, ראתה את התנ"ך כבסיס לזכותנו על הארץ, בשיטת העוד דונם ועוד עז שאומצה ע"י גוש אמונים, קנו בשיתוף פעולה עם הרביזיוניסטים ועם הציונות המדינית ועם אנשי הציונות הרוחנית של אחד העם וביאליק את ההחברה היהודית בארץ ישראל העותמאנית והמנדטורית. הסכמת האומות היוותה עבור תנועת העבודה רק כלי טקטי מסייע. כך גם עבור הרביזיוניסטים ולח"י אשר היו פחות סבלניים בנוגע לעניין הטקטי ובמקרה שזה התנגש העדיפו את ההתקדמות הציונית גם על חמתם של האומות. הציונות המדינית פעלה מתוך תודעה של קבלת אישור מהאומות ונציגיה היו המדינאים שקיבלו את המפתחות מהבריטים וסיכמו עימם על הסדרי העברת השלטון וכו כבאי כוחם של הסוציאליסטים של בן גוריון אשר היו חכמים מספיק כדי למצב את עצמם פוליטית במקום אסטרטגי בין הרביזיוניסטים המרדנים באומות לבין הויצמנים אשר חיכו לאישור וכו…
• תנועת העבודה איבדה במהלך השנים את הקשר לתנ"ך כמקור סמכות ומעצב זהות, ובעצם נפלה קורבן למסגרות המחשבתיות של הציונות הרוחנית והציונות המדינית. בימים אלו תנועת העבודה עוברת שינוי לאחר שאבי גבאי ניצח בפריימריז והוא מגיע עם אג'נדה שיונקת מהמסורת ולא כמנהיגי עבר מזרחים אחרים בליכוד או בעבודה אשר פעלו לפי המסגרות התודעתיות של המערב.
• בתנועת הליכוד יש שני מרכיבים חירות והליברלים, הליברלים הם המשך של הציונות המדינית עם דגשים כלכליים ומשפטיים מערביים, וחירות זה המשך של הרביזיוניסטים ומקצת הלח"י אשר נדחקו הצידה. גם כאן, התודעה הליכודית נהפכה לתודעה ששואבת את מקור הסמכות מהצינות המדינית קרי מהסכמת המערב תוך ניגון על ערכים מסורתיים. בשנים האחרונות המצביעים המזרחיים של הליכוד הופכים להיות גם נותני טון ערכי-תרבותי שמאתגר מאוד את הציונות המדינית ואת תנועת המזרחי והחרדים לגווניהם. מדובר באנשים בעלי תודעה לאומית מסורתית, היונקים את הלגיטימציה מהתנ"ך והמסורת גם יחד ופועלים בכלים מודרניים ומערביים.
• ההבחנה הפנימית: בין ימין ושמאל בארץ

עשינו הפרדה בנוגע ליחס לישיבה בארץ והיחס למפעל הציוני בכללו. אך בהינתן שכבר יושבים בארץ נישאלת שאלת ניהול הארץ וקבלת ההחלטות, גם כאן כבר הזכרנו בפריסה לעיל את נטיות המפלגות השונות ואת בסיסי הלגיטימציה מבחינתן. אך מה היא התפקידיות הכמוסה השוכנת בתוך מופעים אלו?…

הרצון לחקות את המערב נובע מזהות פנימית שבטית, ברמת החלוקה בין יוסף ליהודה, מדובר במאפיין של יוסף, ברמה הפנים שבטית מדובר בעיקר בשבטי ראובן(מישור הערכים/הומניזם קוסמופוליטי בעיקר מול אירופה הארית), זבולון ( תפיסה כלכלית גיאופוליטית של תלות בארה"ב ובמסחר עם אירופה), ואפרים (מישור כלי ניהול מדינת לאום מודרנית, תפיסת הלאום באופן האירופאי, תפיסת הריבונות באופן האירופאי וכו).

הרצון לפעול מתוך הסמכות הפנימית, התנ"כי תוכו, פועלת דרך רובד ממלכת יהודה, ובפרט דרך המרכיב של הבדלנות הדתית (שבט לוי), הסלידה היהודאית (ספרדית) מעולמו התרבותי-חברתי-התנהגותי של עשו.

וקנאות גזעית כביכול, של בני שמעון שבנו.

נשאר לנו בנימין, אשר מצד אחד הוא בן רחל כמו יוסף ומצד שני הוא מחובר ליהודה ולמקדש מצד נחלתו הארצית ומצד השתייכותו הממלכתית. היכולת של בנימין היא לחבר בין יוסף ליהודה כפי שהיה בפגישת השבטים עם יוסף במצרים וכפי שהוקמה מלכות ישראל ע"י שאול וכפי שכל ישראל התאחדו סביב אסתר ומרדכי בפורים (הגר"א בקול התור, רואה באסתר בחינת משיח בן יוסף של דורה).

3. "הביטוי למימד הטבעי של הלאומיות אצל אומות העולם, מופיע בדימוי המצוי אצלם לארץ בתור "אם", "מולדת", וכדומה.

אבל בעם ישראל הבעיה אינה קיימת מלכתחילה. הלאומיות שלנו אינה פועל יוצא של תנאים גיאופוליטיים טבעיים, כי אם אדרבה פרי של החלטה רצונית- מוסרית. ההסכמה של אברהם לצאת לארץ כנען כדי להקים אומה אינה פרי ההכרח הטבעי, כי אם הרצון להיות על ידי אומתו לברכה לכל משפחות האדמה. הוא הדין בתחיה הלאומית בימינו, אין היא נובעת משום הכרח גיאופוליטי. זאת הלאומיות היחידה שקיומה נועד מראש למלא שליחות מוסרית אוניברסלית. כך שדווקא הנאמנות המלאה לאומה הינה אצלנו תנאי לקיום יעודנו האוניברסלי. ואם יחדל איש ישראל מהזדהותו הלאומית, הריהו מועל בתפקידו כלפי האנושות.

מתוך כך מובן מדוע בדברי הנביאים מתואר היחס שלנו אל הארץ בביטויים של זוגיות של איש ואשה. קשר הנישואין איננו טבעי כי אם מוסרי-רצוני. יש לזכות בארץ, כדרך שבני זוג זוכים זה בזה, וכאשר ביתם בנוי יכולים הם להשפיע על הסובבים אותם. כך, אחיזתנו במלוא ארצנו ומלוא תרבותנו, מהווה תנאי ליכולתנו להיטיב עם העולם כולו. בשכחת עצמנו אנו פוגעים במי שחשבנו להיטיב עמו."(ימין ושמאל תפרוצי, אתר הרב שרקי)

"..רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת האדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית..".

 

סיכום אמצע:

• התפקיד שלנו אוניברסלי, אבל העדות/המגזרים/והמפלגות מחלקות אותנו לפי נטיות הקשורות באומות ובבסיס של שבטי ישראל. בן יש"י זה יחד שבטי ישראל. הכוחות של כולם נדרשים כדי לקיים את המשימה האוניברסלית.
• הלאומיות שלנו צריכה להיות מבוססת על האוניברסליות שלנו, כיום הלאומיות של הימין היא אתנוצנטרית(שמעון) או לאומנית(יהודה)-דתית(לוי), והאוניברסליות שלנו צריכה להתממש דרך האומה שלנו, ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור גויים(ולא אור לגויים)… היחס לאומות אצל השמאל הוא קוסמופוליטי מתוך דילוג על הרובד של האומה או הכפפה שלו לרצון/דעת האומות כמקור הערכים. ככה שבאמת לכל צד יש מה ללמוד מהשני באמת, ולא כמס שפתיים או כשיטה טקטית כי מבחן התוצאה הוא גם ברמה הפוליטית והחברתית בארץ וגם אם אנחנו מצליחים לפעול מול האומות מסר עצמאי אותנטי שלנו.
• השמאל צודק בכך שלאומות יש חוכמות, וכדאי ללמוד מהם אותם גם בתחום מדע המדינה וכו. אבל לאחר שלמדנו עלינו לעבד את החומר בכור המצרף של התודעה העברית, הישראלית של איזון הערכים, כדי לעשות זאת עלינו להביא את נציגי הערכים, הם השבטים השונים, חלקי החברה וליצור שיח שווים עמוק בין אנשים שחיים בקהילות שבאמת מעלות על נס ערכים כאלו ואחרים ומתוך הכרה של ניסיון להיות ישראל ע"י איזון הערכים המגוון דרך פרופילים כל השבטים.

נקודות להרחבה:

5. בית שמיני:
   יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרוֹצִי
   וְאֶת ד' תַּעֲרִיצִי.
   עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי
   וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה.  (פיוט לכה דודי, ר' שלמה הלוי אלקבץ, 1505-1584)

• ימין היא מדת חסד של אברהם, הנוטה לקוסמופוליטיות, שמאל היא מידת דין(גבורה) של יצחק הנוטה לפרטיקולריות ארצית, פריצתם היא הפריצה הדיאלקטית התודעתית והפנימית אל הקו האמצעי הוא תפארת, משמע ישראל, ובאיזון הערכים מתגלה הקודש, קרי, הקב"ה גודש באורו וממלא את הערכים/כלים ובכך בכולם יש ברכה יחדיו. כלומר עלינו להתעלות מעל תפיסתנו את המחלוקת ואת נטייתינו בה כדי להגיע לדרך הישראלית הראויה.

 

6. ישעיהו נד: "א רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְהוָה. בהַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי. ג כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ. ד אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד. …"

• הנביא אומר לנו להתעודד מכיוון שנחזור לנחלתנו ונרחיבה וניישב ערים וכו, על חשבון עמים אחרים שהתיישבו בה. בראשית המדינה עד ששת הימים היתה חזרת ריבונות והתרחבות הנחלה, האם שמחנו? מי שמח ולמה? ומי היה עצוב ולמה? מה השורשים הפנימיים של הימין והשמאל בישראל?

 

7.       שמנה קבצים א קא (הראי"ה קוק)

גדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה, כל חפצם ושאיפתם היא תמיד טובת הכלל כולו, הכלל במלא רחבו גבהו ועמקו. אמנם הכלל מלא הוא מפרטים אין חקר, מפרטים אישיים ופרטים חברותיים. אין הכלל מעוטר כ"א לפי מילואו בשלמותם של אישיו הפרטיים, ושל קיבוציו הקטנים והגדולים, המשלימים אותו. … כשהם רואים העולם, ביחוד, החי, מלא קינטוריות, איבות רדיפות וניגודים, מיד הם עורגים להיות משתתפים בכל חייהם לשאיפות המביאות את הכללת החיים ואיחודם, שלומם ושלותם. הם מרגישים ויודעים, שקרבת אלהים שהם עורגים אליה, במלא נשמתם, היא מובילה אותם רק להתאחדותם עם הכלל ובעד הכלל. כשהם באים לשדרות האדם, ומוצאים פלוגות של עמים, דתות, כתות ושאיפות מנוגדות, הם מתאמצים בכל כחם להכליל את הכל, לאחה ולאחד. בחוש הרוחני הבריא של נשמתם הזכה, המעופפת מעוף אלהי ממעל לכל מצרים, מכירים הם, שהפרטים כולם צריכים הם להיות מלאים, שהצורות החברותיות היותר טובות צריכות להיות מתעלות, ומתכנסות עם כל אושר פרטיהם באור החיים השלמים, הם חפצים שיהיה כל פרט שמור ומתעלה, והכלל כולו מאוחד ומלא שלום. כשהם באים אל עמם, ולבם קשור בכל מעמק חייהם עם אשרו נצחו ועילויו, והם מוצאים אותו מחולק ומפורק, מפולג למפלגות, למפלגות, איננו יכולים להתאחד התאחדות גמור בשום מפלגה, כי הם חפצים להתאחד עם האומה כולה, דוקא כולה בכללה, בכל מילואה וטובה.

 

8. שיר מרובע

"יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל. את מלא הסיפוק הרוחני במילואו.

ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא מתוך המעגל של נפשו הפרטית, שאינו מוצא אותה מרוחבת כראוי, ולא מיושבת ישוב אידיאלי,שואף למרומי עז, והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה, מצר בצרותיה, ומשתעשע בתקוותיה, הוגה דעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה, וחוקר באהבה ובחכמת לב את תוכן רוחה הפנימי.

ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם, רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו, שואף אל תעודתו הכללית ומצפה להשתלמותו העליונה, וממקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו.

ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה. זה הוא העוסק בפרק שירה בכל יום שמובטח לו שהוא בן עולם הבא.

ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת וכולם נותנים את קולותיהם, כולם יחד מנעימים את זמריהם, וזה לתוך זה נותן לשד וחיים, קול ששון וקול שמחה, קול צהלה וקול רינה, קול חדווה וקול קדושה.

שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה. והתמימות הזאת במילואה עולה להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה.

ישראל שיר-אל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע, שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו."(אורות הקודש ב', ההכללה העליונה, סימן ל').

אפשרות שלישית גם וגם, גם בסיס משותף וייעוד משותף(אפילו ללא יהודים) וגם רב גווניות זהותית….איך?!:

5.9.17  ט"ו אלול התשע"ז.

מפגש בסיס ב': "כור היתוך או יחד שבטי ישראל?–או אולי שניהם?"

מתחילים בקצת מוזיקהJ

ברכת המפגש

אל אחד יחיד ומיוחד לשם השתתפות מדעת בפעולת הייחוד בין השכינה לבין שם הויה, למילוי תפקידינו כמחברי שמים וארץ בחיצוניות ובפנימיות. אנא אל נא הנח בליבנו ערות לנקודת ההיות פעל בנו ביושר וברחמים, הישר דרכינו, מוסס גאוותנו והגשם ענוותנותנו, השלם מידותינו והכן בנו ראיית טוב, לשון טובה ולב מרגיש.

קרב בנו הרגשת האחדות הקיימת בנצח, וחשוף כל פרט, וכל אופן לימוד – אל מלוא זוהרו וחשיבותו ומתוך כך ליחסו הנכון בגוף הכללי של תורתך.

עזור לנו שלא נפגום ונעלה בדרך סלולה בסולם הקודש לקיום "קדושים תהיו". ונזכור כולנו כי בזכירה סוד הגאולה, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'.

אין לימוד זה למען עצמנו ולמען תיקוננו אלא למען הטבת כל ישראל וכל האומות וכל הבריאה. גלה תורת כל יחיד ואות תורתו , תורת טבעו הכתובה בלבבו, והראנו השלמתה עם תורת כל הכללים כולם, למען ביטחון השלום והצדק החסד והאמת.

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".

לעילוי נשמת בני שימשון ישראל ז"ל ולכל נפשות עמך ומרפא לכל חולי ויגון בברואיך.

ה' אל תאחר,  לישועתך קיוויתי ה' .

 

במפגש הראשון, למדנו את ציר הזמן ההיסטורי מבחינת זהותנו וצורות הופעותיה של זהות זו, תוך שזירת המשמעויות המוסריות והרוחניות של מהלכים היסטוריים אלו, חטא אדם וחוה, חטא קין והבל. למדנו שאנחנו עבריים בזהותנו התרבותית-חברתית-לאומית, שהצטרפו אלינו המון אנשים שאינם בני האבות אבל הם השתלבו בתוכנו ובשבטים השונים וכולנו היום שילוב שלהם. מנשות השבטים, דרך 70 הנפש ועד הערב רב שיצא ממצרים ודרך כל יראי השם, בני נוח, והממלכות שהתגיירו, חדייב, כוזר, הברברים, תימן וכו….וכו. הנשמה משפיעה על הרוח ועל הנפש ומשם על התרבות והזהות. המרכיב האתני-הגופני הוא משני, למרות שבהלכה ובקבלה הוא כן מעכב 7 שנים את הפרט וכו.

עם ישראל צריך לכוון עצמו לפי התכלית, כלומר לכוון להיות ממלכת כהנים המשרתים את כל האומות, כולן יחדיו דווקא ולא של חלקן, ובכך להיות גוי קדוש. כדי לעשות זאת, על עם ישראל לעבור במדבר ולהשיל מעליו את אחיזת המצריות/הגלותיות תוך בירור ערכין כדי שיוכל להתחבר ולשמר את החיבור לכל האומות יחדיו, האופן שבו הוא עושה זאת פועל דרך העדות והמגזרים ודרך הנטיות הטבעיות של הפרטים. ובאחדותם, "יחד שבטי ישראל", בן יש"י מופיע כמציאות כללית, כתורת ארץ ישראל:

"כשיהודה לחוד הוא עדיין אינו ישראל, אלא הוא רק תקווה להופעת ישראל. גם כשיוסף לחוד הוא עדיין אינו ישראל, אלא רק תקווה להופעת ישראל. האחד בבחינת ראש, והשני בבחינת גוף, אבל כל עוד שאין ייחוד- אין "נפש חיה""(מספד למשיח?, עמ' 69), כלומר אין זהות ישראלית ממשית עדיין.

מקורות מפגש בסיס ב': "כור היתוך או יחד שבטי ישראל?–או אולי שניהם?"

כור היתוך!: בעולם… מדינות לאום ליברליות על בסיס טריטוריאלי עם גרעין זהותי מרכזי… ומעצמת על אחת ואז שתיים שמחלקות את העולם לשני עולמות. ואצלנו "כור ההיתוך", בן גוריון:

" "יהודי באמריקה או בעיראק הוא יהודי – באשר איננו לא-יהודי. בלשונו, במלבושו, באורח חייו אין היהודי שונה מבני-ארצו הבלתי-יהודים, ואף-על-פי-כן, הוא יהודי, כי יש מחיצה – בולטת וגסה או דקה וסמויה מן העין – בין היהודים בין הלא-יהודים, ויהודי יודע שהוא יהודי…"ברגע שהיהודי עולה מעיראק ארצה – הוא נעשה יהודי עיראקי, והדגש הוא על עיראק, וכשיהודי עיראקי ויהודי רומני נפגשים במחנה-עולים אחד או במעברה אחת, הם מרגישים קודם כל ההבדל, המרחק, המחיצה שביניהם. אין הם יכולים לדבר איש אל רעהו, וכל הליכות-חייהם הן שונות. ליהודי הרומני שכנו הוא עיראקי, וליהודי העיראקי שכנו הוא רומני. והוא הדין תימני ופרסי ומרוקני. אין זה ערב-רב – כי לא בנקל ולא במהרה מתערבים זה בזה, אלא זהו מפגש של שבטים שונים ורחוקים זה מזה; ואולי יותר נכון להגיד – אוסף של קרעים שאינם מתאחים, ושרק על ידי התקבצותם יחד בארץ מתגלים ההפרשים והתהומות שביניהם" (בן-גוריון בנאומו (מפורט ב"יחוד ויעוד – דברים על ביטחון ישראל" (הוצאת "מערכות" של משרד הביטחון [כיום בהוצאת "מודן"], ה'תשל"א, 1971; מובאות מתוךבפני מפקדי הגדנ"ע בל' בחשון, ה'תשי"ב (כ"ט בנובמבר, 1951(

• מערכת החינוך, הגדנ"ע, הצבא והממסד בראשית המדינה, תהליך דה לגיטימציה לגלות על כל תכניה, החלפת שמות, שפות וכו.
• מגזרים לפי יהדות אירופה.
• ש"ס.

 בעולם.. רב תרבותיות, דמוקרטיות קהילתיות כהולנד, בריטניה, האיחוד האירופאי, וחלוקת העולם הגלובלי והמקושר למעצמות אזוריות….ואצלנו הנשיא ראובן ריבלין, פרויקט תקווה לישראל, השבטים בחברה הישראלית…: ערבים, חרדים, דתיים-לאומיים, חילוניים.

"שרטטתי אז ארבעה יסודות לשותפות החדשה והנדרשת בין המגזרים השונים במציאות שבה כל אחד מהם חווה את עצמו, כמיעוט, נרדף ומותקף: הראשון, תחושת הביטחון של כל מגזר בכך שציפור נפשו, רכיבי היסוד של זהותו, לא נמצאים בסכנה או תחת איום. השני, האחריות המשותפת לגורלה, לביטחונה ולעתידה של מדינת ישראל. השלישי, שוויון והוגנות. והיסוד הרביעי, והמאתגר מכולם, יצירת הישראליות המשותפת." (נאום השבטים, הנשיא ראובן ריבלין, כנס הרצליה, 14.6.16).

• חלוקה מגזרית לפי כור ההיתוך של בן גוריון/ הקהילות של יהדות אירופה.
• איפה המסורתיים? 45% מהאוכלוסיה. 2/3 מהלא חובשי כיפות….(שנתונים סטטיסטיים וכו).
• 4 נרטיבים?…לחברה=למדינה?, ארבע שאיפות שונות לניווט הספינה?…האומנם?

 

 ניסוח ראשוני מתוך המאמר 'כנסת ישראל': א.ד. גורדון

"הסתדרות חדשה נוצרה לנו, יותר נכון, הונח היסוד או הונחה אבן הפינה לתחייתה של אותה ההסתדרות, שאנו קוראים לה עם ישראל. אבן הפינה לחיי עם חי.
אולם החובה הראשונה, שחלה מעתה על כולנו, על כל מי שמודה באמת ובתמים בנחיצותה של הסתדרות זו, על כל מי ששואף באמת ובתמים לתחיית עם ישראל, בין חופשי ובין חרד, בין 'שמאלי' ובין 'ימני' – החובה הראשונה היא להכיר בשייכותו האורגנית של כל אחד מאתנו להסתדרות זו, בקשר החי שבינו ובין כל חבריה, בחלקו ביצירת זרם חיים מתוך הארגון הכללי ובהחזקתו וכלכלתו של הזרם הזה כל אחד מאתנו חייב לראות את עצמו חבר הסתדרות זו באותה החיוניות ובאותה המסירות, שהוא חבר בהסתדרותו המפלגתית או המעמדית, למשל, בהסתדרות 'הפועל הצעיר' או 'אחדות העבודה', ב'התאחדות המושבות' או ב'מזרחי', ולראות את כל חברי ההסתדרות החדשה באותה המידה חברים לו. אין זה מחייב החלשת חיוניותה של איזו הסתדרות חלקית שהיא, החלשת הקשר שבין החבר ובין הסתדרותו המפלגתית או המעמדית, אבל זה אומר, כי על-ידי ההסתדרות החדשה הכללית נברא היקף חיים יותר גדול, מוסיף כוחות חיוניים. ועומק חיים יותר גדול מפעיל יותר את כל הכוחות החיוניים, ומתוך כך נולדת נגיעה בלתי-אמצעית והפעלה הדדית חיה בין כל הכוחות החיוניים השונים, בין כל ההסתדרויות החלקיות השונות. והדבר הזה, במידה שהוא מחייב את כל הסתדרות חלקית להתחשב עם יתר ההסתדרויות החלקיות ובמובן ידוע לסייע להתחדשותן, בה במידה הוא לא גורע כי אם מוסיף חיים לאותה ההסתדרות החלקית עצמה."

• לחזור על תפיסת עולם=אמונה ועל "דעות" מדף המקורות הקודם. (10א+ב).

 

האתגר: בסיס תורני כאזרח עברי/כגר תושב לכולם. אוטונומיות קהילתיות ב: חינוך,דת,-תרבות, -משפט,-מגורים/מרחב ציבורי לביטוי הזהות. פעולה משותפת כאומה ישראלית +בני נוח לקשר עם האומות.

"..כאשר יש אהבה אישית בין דתיים לחילונים, אזי שני הצדדים מבינים זה את זה ומסוגלים לעבוד יחד. אבל כאשר צד אחד טוען "ישראל הוא דת ובית כנסת", והשני טוען "ישראל הוא אומה, מדינה", לא תיתכן הבנה ביניהם. מימות המשנה עד היום, אין בידינו שולחן ערוך של מדינה, מלבד אי אלו רמזים דקים "ביד החזקה" לרמב"ם. מה שיש בידינו היום הוא שולחן ערוך של שבט לוי, מכיוון שבכל תקופת הגלות אלו שנשארו יהודים נשארו יהודים רק בפרופיל של שבט לוי." …( מהספר "מספד למשיח?", עמ' 69-68 ) בהערה: "על מסכת ברכות: "לכן בעל המשנה בא לאשמיענן שמכאן ואילך. כוונת קבלת עול מלכות שמים, ומשמעותה בדרכי תורה ובחכמת ההלכה, כלומר הגדרת היהדות בתור מסורת חיים, מורשת אבות העם ונביאיו, והיינו קריאת שמע למעשה ההלכתי, צריכה להתגדר לעבודת הכוהנים, ולכן מצוותה משעת צאת הכוכבים לכל העם, הן כוהנים, הן עניים, הן בעלי בתים משום לא תתגודדו, וכולם הודו לו, דסתם משנה היא". כלומר, הש"ס מתחיל עם אותה ההכרעה שמעתה תהיה תורת שבט לוי קובעת לכל ישראל וכדברי הרב כאן". (מהספר "מספד למשיח?", עמ' 131)

אורות התחיה · פרק מג | >>

הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל, לארץ ישראל ולתחית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ד' ושומרי תורה ומצות, אע"פ שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בעניני כלל ישראל אינן עדיין אמיצות אצלם, כמו מה שהן אצל אלה שרוח עועים אשר בתוכם מעכר את לבם, עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים אור הרוח מלהתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם. התקון שיבא ע"י אורו של משיח, שיעזור לזה הרבה דבר ההתפשטות של תלמוד רזי תורה וגילוי אורות חכמת אלהים, בכל צורותיה הראויות להגלות, הוא, שיעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של היראים שומרי תורה ע"י שלמות הנפש שבפושעים הטובים, ביחש לעניני הכלל ותקות הגשמיות והרוחניות המושגות בהכרה והרגשה האנושית, והרוח של הפושעים האלה תתוקן ע"י השפעתם של יראי ד' שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבא לאלה ולאלה אור גדול, והופעת תשובה שלמה תבא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצנורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד, "כהניך ילבשו צדק, וחסידיך ירננו", וזה יהיה בכח אורו של משיח, שהוא דוד בעצמו. ש"הקים עולה של תשובה", "בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך".

מהמאמר  "משיח בן דוד משיח בן יוסף" – "ה' אחד  " הוא גם אלוקי היריב:

"..הנושא שבו אנו דנים בעצם מתחילת ספר בראשית ועד סופו (ועד בכלל) זה הבעיה של היחס לאחר, כשהאחר הוא גם קרוב וגם יריב, וכל זאת במסגרת המונוטאיזם האמיתי. זאת אומרת צריך לעשות מאמץ כדי להבין את ההשלכות של המונוטאיזם הזה בתוך בעיית העמים בהיסטוריה. זה שאני אומר ש"ה' אחד" משמעו שאני אומר שה' הוא הבורא של האחר בדיוק באותה מידה שהוא הבורא שלי. גם ובעיקר, כשהאחר הוא יריבי. זאת אומרת החשיבה – ובמיוחד כשמדובר בהיסטוריה של עם ישראל – יכולה לגרום לנו לחשוב שהא-ל עסוק אך ורק בהשגחה על משרתו ישראל, ושבהגדרה זו הוא אינו מתעסק ולא משגיח באותה מידה על מי שהוא יריבו של ישראל. אבל בתוך מונוטאיזם אבסולוטי כפי שהדבר בא לידי ביטוי במונוטאיזם העברי, מובן שזה אותו א-ל אחד מאחורי – ישראל –שנמצא גם מאחרי האחר, המתנגד לישראל. צריך לעשות מאמץ גדול – לא של דמיון, יותר מזה, של חידוד הרגישות הרוחנית – כדי להבין את המסופר לא רק בשכל כי אם בנשמה."

"ברמת עם ישראל – ההתפלגות היא בין השבטים. היום אנחנו חיים כאילו קיימים רק שני פלגים בעם ישראל, הפלג הספרדי והפלג האשכנזי, אבל זה לא מדויק. ישנם שנים עשר שבטים בעם ישראל, ואלו הן שנים עשר זהויות שונות של להיות ישראל.

ברמת תורת ישראל – ההתפלגות היא בין אלה שהם בעד ואלה שהם נגד אלה שהם בעד.. הם לא נגד התורה, אבל הם נגד..

ברמת ארץ ישראל – בין ארץ ישראל והגלות ותפקיד ישראל בין השניים, זו אולי ההתפלגות הקשה ביותר כיום."

• המונח "שבטים" = עדות, אשכנזים, ספרדים וכו….
• ארץ ישראל זה בין קוסמופוליטיות יוספית לבין אוניברסליות יהודאית.
• תורת ישראל, מה אתם מבינים מדבריו? איפה הבעיה של כל אחד?
• כל אדם נברא בצלם אלוהים, כל אדם גם האויב הוא נברא שהקב"ה חפץ בו להגשמת ייעודו. "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה הַלְלוּ יָהּ."(תהילים קד, לה).
• שמע ישראל במדרש השבטים אומרים ליעקב, במקרא משה אומר לבני ישראל על שבטיהם, ולעתיד לבוא עתידין אומות העולם לומר זאת לישראל וכעת אנו אומרים זאת כדי לזכור את זהותנו ולממשה במהלך היום והלילה.

בסיס לאיכויות השבטים: ברכות האמהות(נפשם), יעקב(רוחם) ומשה(נשמתם). (ועל זה מדרש+קבלה).

• שְׁמַעיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד (דברים,ו,ד) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: עד=קץ.

א וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.  ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.  ג רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה…" (בראשית מט, א). " אמר ר' שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם" ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"(בבלי , מסכת פסחים, נו, א').

 

• וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ.ב וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת{אֵשׁ דָּת} לָמוֹ. ג אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. ד תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. ו יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת…." (דברים, פרשת וזאת הברכה, לג, א-ו)
• אשדה= זרם מים שנופל ממקום גבוה; מפל.
• למו = להם.

 

• בני לאה:ראובן שמעון לוי יהודה יששכר וזבלון,  דינה
  בני בלהה: דן ונפתלי,
  בני זלפה: גד ואשר,
  בני רחל: יוסף ובנימן. 
• אסנת בת דינה מתחתנת עם יוסף ואפרים ומנשה הם צאצאי שתי האמהות.( פרקי דרבי אליעזר (פרק לה ופרק לז), בפירוש רבינו בחיי על התורה, בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות, וכן בדברי החיזקוני ובעל הכתב והקבלה (בראשית מא, מה).
• קריאת שמותיהם לפי האמהות. כוחו של שם.
• ישראל מעל המזל, השבטים הם צורות שונות של ישראל, כל שבט הוא מזל בגלגל המזלות. ואיחודם מגלה את שותפותם הנשמתית ואז גם הקולקטיב הישראלי נמצא מחוץ לדטרמניזם של הטבע. ( השגחת הבורא לפי מידת הדין, בעיתה ולא באחישנה).

שבט	האם	הסבר	משמעות	מקור
ראובן	לאה	"כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאהבני אישי"	ראו בן	בראשית, כ"ט, ל"ב
שמעון	לאה	"כי שמע ה' כי שנואה אנכי, ויתן לי גם את זה"	שמע ה'	בראשית, כ"ט, ל"ג
לוי	לאה	"עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים"	לויה	בראשית, כ"ט, ל"ד
יהודה	לאה	"הפעם אודה את ה'"	הודיה	בראשית, כ"ט, ל"ה
דן	בלהה	"דנני אלהים וגם שמע בקולי ויתן לי בן"	דין	בראשית, ל', ו'
נפתלי	בלהה	"נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי"	התפתלות	בראשית, ל', ח'
גד	זלפה	"בא גד"	בא המזל	בראשית, ל', י"א
אשר	זלפה	"באשרי כי אשרוני בנות"	אושר	בראשית, ל', י"ג
יששכר	לאה	"נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי"	יש שכר	בראשית, ל', י"ח
זבולון	לאה	"זבדני אלהים אותי זבד טוב, הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים"	חלק טוב, מתנה	בראשית, ל', כ'
יוסף	רחל	"יוסף ה' לי בן אחר"	הוספה	בראשית, ל', כ"ד
בנימין	רחל	"בן אוני, בנימין"	בן הגבורה	בראשית, ל"ה, י"ח

 

להמשך טבלאות: ערך מעולה בויקיפדיה. ועוד ועוד….

• סיכום הספר "אל עבר הסמבטיון", פרופ אביגדור שחן. על אתנולוגיה של עשרת השבטים ברחבי העולם בימינו. אז מצאנו אותם… ומה עושים עכשיו?(ספר ג'ונגל) תנסו להקשיב לכל מילה בהקשר של עם ישראל החוזר לארצו, ובהקשר האמור לעיל…

גבולות הנחלות בהתנחלות, השינויים עד גלות אשור, גבולות הנחלות לעתיד לבוא לפי יחזקאל: השפעת הטבע, הקרבה לגבולי אומות שונות. 

בהתנחלות: כאן. 

סנהדראות לשבטים:

"..רואה כאן הרב אשכנזי הלכה קדומה שמשמעותה המקורית הייתה שאין להחיל על מלכי בית אפרים את הכללים הנוהגים בבית יהודה. כשם שפרצופי השבטים שונים, כן הלכותיהם שונות. משום כך "מעמידים סנהדראות לשבטים" (סנהדרין פ"א מ"ה) שבהן נפסקת ההלכה לשבט על ידי חכמי אותו השבט, המכירים את אופיו." (מהספר "מספד למשיח?", עמ' 14, מבוא לספר מאת הרב אורי עמוס שרקי).

ייצוג השבטים כיום גם ללא עניין החזרות השונות:

"ראש ללא חכמה איננו ראש אלא אבר כאחד האברים. לכן בני יהודה אינם יכולים להתקיים בלי תורה, אבל עשרת השבטים, הגוף, מתקיימים כישראל אפילו בלי התורה. חלוקה זו היא אמנם החלוקה בין היהודים לעשרת השבטים, אך צריך לזכור שגם בין היהודים שהם ראש, כביכול, ישנה הנטייה להיות הגוף, ולכן נוצר עימות דומה בקרב היהודים עצמם." ( מהספר "מספד למשיח?", עמ' 50- על השבטים כאיכויות וכדחפי זהות באדם(

 

על חזרתם של שבטי ישראל (הפיזיים): "באחרית הימים הם עתידים להתקבל בחזרה לעם ישראל. הם ישראל על פי ההלכה יש לקבל אותם כישראל. דבר זה נשכח מאיתנו במשך הגלות ומכיוון שכיום התקנון של בתי הדין בנושאים אלו הוא תקנון של הגלות, מתעוררות בעיות רבות בנושא זה. ברור שמצב זה לא ישאר לעולמי עד וברור שנדרשת מהפכה על מנת שעם ישראל יתקיים." ("מספד למשיח?" , 'שער ראשון – יחוד עשרת השבטים' עמ' 54).

ולסיום….נחזור להתחלה.

אבא נפרד מילדיו

יעקב אבינו שזימן אליו את בניו ונכדיו אל מיתתו בערש דווי, הביט בהם ונאנח, הרי אלו בני שפחות שחורים ואלו בני הנשים לבנים, זה דומה לעשו וההוא לפרעה, זה בעל מלאכה כזה וזה בעל מלאכה מתחרה, הכיצד יסתדרו הכיצד ישארו עם אחד? היגשימו יחדיו את משוואת האחווה? את תקוות האנושות? את תורת ה'?, מועקה גדולה התפשטה בחזהו של אבינו הקדוש, דמעות זלגו על לחיו מעיניו התכולות מזוקן, וגרונו דאב, הביטו בו האחים והנכדים, נידרכו על עומדם, כרכו ידיים זה על כתפי זה במעגל סביבו והביטו באביהם זקנם במבט נחוש ומתנצל.

היה זה רגע של תיקון, תיקון שנאת אחים, תיקון אמונה ונאמנות, היתה זו ברית של ראשי שבטים, ברית נשמה על גבי ברית הדם אשר לנצח נשחקת. לרגע נשבה הרוח, נעצמו עיניהם ברטט לבב, כנף האוהל הצליפה הוראת שעה ובת קול דיברה מגרונם. " שמע ישראל!,אדוני אלוהינו! ,אדוני אחד!" בסיום הד' נפסקה הרוח, דלת האוהל נסגרה בחושך גם כן.

עיני אביהם נעצמו ודמעותיו המשיכו לזלוג ללא הפסק, נשימתו נפסקה וליבו נדם, חיוך קל ניכר בפניו, ידוע ידע שישראל הם! וכל השוני שבעולם לא יפרידם אלא דווקא יחברם בברית אחים, באחדות הפכים. ידע ישראל ביום ההוא שחינוכו צלח שברכותיו ימומשו, שמח ונדם.

השבטים נשארו בחיבוקם עוד מספר דקות, דמעות זרמו מפניהם יוצרות מעגל מים סביב מיטתו, אוחזים זה בזה ולאט לאט יהודה ויוסף הרימו מבטם, אחריהם אפרים ראובן ובנימין עד האחרון שבהם הסתכלו כעת זה בזה במבטים מחויבים של לוחמים לפני קרב, של מחנכים לפני שנת הלימודים, של אחים שותפים הקשורים בגורלם ויעודם.

זה לא יצליח בלי רעו היפוכו, וזה יכשל עם אחיו, נשמה אחת להם ונפשות שונות, כך מתחיל סיפורו של עם ישראל ובמילואו את משוואת האחווה בין כל משפחת האומות יתמלא יעוד ישורון...

מתוך רב שיח בנושא דיפלומטים אירופאיים ואחרים המקבלים במה בכנסת ומותחים ביקורת על ישראל.

"משה העלה שאלה חשובה. מה הדרך הנכונה לפעול מול האומות?

הנחות הבסיס הן שעמים רבים פגעו בנו או באחרים בצורה נוראית הנובעת מקילקוליהם. יש כאלו שהבהמיות הזו נעטפה בכל מיני תחפושות ויש כאלו שהשאירו את זה פשוט.

כל דבר שמופיע בהיסטוריה העולמית כתופעה גדולה יש לו שורש עמוק ברקע הזהותי שהצמיח אותו, ללא ספק. לטוב ולרע. האם האומות הן רוע? מצד אנושיותם אני מניח שהרוב יסכימו שלא. מצד תרבותם/זהותם אני מניח שנחלוק, אבל אם נביט בתורה נראה שהאנושות בנויה מעצם טבעה מאומות , זה רצון הבורא, לכל אומה נחלה וחלק ולכל אומה איבר/תפקוד בנשמת אדם הראשון… יחד עם זאת.. כל אומה כרגע נמצאת בקילקולים מורכבים.. ואנחנו אומה מיוחדת, לנו תפקיד מיוחד.(יש בנו את כל המתנות ואת כל הקילקולים, כדוגמיות כמובן.. לנו יש את הקילקול השורשי שלנו ואת המתנה השורשית שלנו)

היחס ביננו לבינם אינו היחס הרגיל בינם לבין עצמם.. משני הכיוונים..

השאלה היא האם להתעלם מהילד, להגיד לו שזהותו לא לגיטימית… היא אמירה חינוכית שתצליח לעזור לו להגיע לחשבון נפש או שזה מעבר לכלים שלו וכל מה שיצא מזה זה אלימות ותיסכול. מצד שני האם אישור הילד בכל פעולותיו אינה אותה פעולה בעצם.. שמיטת אחריות מחינוכו.

וכמובן גם המבוגר הוא תלמיד של הסיטואציה, הוא ממש אינו מושלם ויודע כל…אבל הוא יודע שחיו באחריותו והוא יודע לעשות לעצמו חשבון נפש וזה מה שהוא מלמד את הילד.. לפי דרכו..

אנחנו מתמודדים גם בתוך הזירה הפנים ישראלית שבה אנו מנסים גם כן לחנך את עצמנו(בתקווה) ואת השבטים המגוונים בחברה.. השאלה היא באיזה שלב אנחנו מבחינה פנימית…

לפי דברי המסורה, עם ישראל הגיע להשלמה הדדית מצד השבטים כבר בזמן דוד ושלמה… מאז עברנו למציאות חדשה שבה גם מה שכבר נבנה והושלם נהרס בגלל חוסר התמודדות עם אותו שלב הבא.. השלב הבא היה המסר האוניברסלי של התורה.

רבנו איך אנחנו מתמודדים עם האומות.. וזה פירק גם את הקומה שהושלמה מצד עצמה…וחזרנו לבנות הכל מההתחלה… מהפרטים..

מה שהצעתי במייל הקודם, זה להבין ולפעול בהתאם לכך, כרגע עם ישראל רב עם עצמו בגלל המחלוקת בדבר הקשר לאומות ותפקידנו מולם.. כל צד רוצה ובצדק שהמתנה השבטית שלו היא זו שתיהיה הקו המוביל ביחס הזה…כשזה המצב, כלומר שבזמן שמנסים לתת פיתרון לשאלה המרכזית, בעצם מנסים לענות שוב על השאלה הראשונה שעומדת בבסיסה אין סיכוי להתקדמות..זה כמו שהמבוגר יהיה בסיטואציה חינוכית מול ילד ויתחיל לריב עם עצמו איך עליו לנהוג מצד עצמו.. כאשר הילד בבירור מראה לו בדיוק מה הציפייה שלו ממנו, בדיוק מעורר השראה…למשל "אתה לא מוסרי".. ואז המבוגר מתלבט עם עצמו צד אחד בו באמת באמת יודע שהוא לא לגמרי מוסרי…וצד אחר יודע וצודק שהוא הכי מוסרי שאפשר… ושאמירה כזו פוסלת את מהותו את תפקידו… ושזו בכלל חוצפה שהילד הזה מדבר ככה למבוגר או לאדם אחר… ועוד ילד כזה שובב ולעיתים אכזר… וכל זה במקום להרגיש בטוח עם חלקיותו ולהראות לילד איך אפשר להיות מוסרי.. כי זה מה שהוא מבקש… איך לא לנהוג בדין יתר או בחסד יתר עם עצמו ועם אחרים… איך להרגיש איך להביט…

עם ישראל פותר בעיות על ידי זה שהוא מגדיר אותם מנקודת מבט רחבה יותר וממשלב תפיסתי רחב יותר ועמוק יותר.. בעיה בין ילדים לא תיפתר ביניהם בלי שישאבו השראה ממבוגר נבון. מבוגר שלא מודה בחולשותיו לא יכול לחנך ואגב גם לא יכול באמת ליצור יחסים של אחווה עם סביבתו.. כי הוא הרי מושלם…רק אדם ענו המודע לחולשותיו וחלקיותו(וזה שונה) ולחוזקותיו ולאיכותו/תפקידו רק אדם כזה מסוגל לאחווה,ליחסים ולתמיכת גדילתם של אחרים. בקיצור רק מבוגר שעוד חי בו הילד , שהוא לא מתבייש בו, שהוא גאה בו.. יכול ויוכל…

פסילה מראש, פסילה בדיעבד לאור נסיבות צפויות, אישור מראש ואישור בדיעבד לאור תגובה פנימית צפויה.. כל אלו אלו תגובות של רמת הקונפליקט.. הן מעמיקות את השבר.. ויוצרות מצב של הליכה תמידית בין הטיפות..וניסיון לתת איזונים לדעת הקהל..

כל מפגש הוא הזדמנות לתת ולעצב את הקורדינטות.. להרים את נקודת המבט של השחקנים השונים…לתת להם אפשרות להרגיש חלק, לתת להם תחושה אמיתית שלמתנה שלהם יש מקום, מסוים, בתוך המערכת הפנימית של עם ישראל וכנ"ל בין האומות. חצי תשובה נכונה אינה מתקבלת.

באין חזון של אחדות המתנות ומתוך כך היכולת לשחרר את הקילקולים וללמוד אחד מהשני… יפרע עם…וכל חברה אנושית וכל יחסים אנושיים.

החזון התורני נותן תקווה לאנושות ולעם ישראל.. הוא מצייר את מאוויי האנושות על כל דרגותיה ונותן להם מקום של כבוד וחיוניות דינמית…על בסיס התקווה בונים אמון… ועל בסיס האמון יש סיכוי לחיים ולהגשמת החזון…

הבסיס לחזון כזה כמו שנאמר בשירשורים האחרונים הוא גאולת השפה העברית…וחזרת התורה דרך הבנת שפת הקודש לחיים הציבוריים. אנחנו פועלים בתוך אתגר דינמי, אנו גדלים מתפתחים ומשתנים.  אנחנו משתפרים כל הזמן.

בהצלחה לנו".

* לדף זה יתווספו ערכים לפי סדר א-ב, מעת לעת.

הבנת מושגים רבים במקרא ובלשון חז"ל וחכמים נובעת ממשלב לשוני היונק מתרבות חקלאית, תרבות מלאכה ומחווית הבריאה. זאת לצד מושגים ייחודיים שונים ומושגים מושאלים מתרבויות אחרות, אשר חכמי ישראל הטעינו עליהם מובנים אשר מתחברים להשקפת העולם הישראלית, תוך דיון ואיתגור בין תרבותי.

מושגי בסיס רבים השתנו במשמעותם היומיומית במרוצת השנים כבכל שפה ולשון חיות (מהמקרא ועד ימינו). אך אסור לנו להבין את אשר נכתב בעבר על ידי המובנים החדשים. מושגים כאלו מעצבים את הזהות, התרבות והשקפת עולמנו. במגדל בבל נתבלבלו הלשונות, "וַֽיְהִ֥י כׇל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים׃"(בראשית יא א) – לפי רש"י "שפה אחת= לשון הקודש", שלמדוה מאדם ראשון אביהם שלמדה מהבורא.
והיום אפילו בתוך מדברי אותה שפה ולעניינינו בין מדברי העברית למושגים רבים יש משמעויות שונות בתכלית. עובדה זו מקשה מאוד על יכולתנו לשוחח שיח מעמיק ואמפתי כחברה אחת הבאה לברר את זהותה הבסיסית וייעודה המשותף לאחר שנות גלות ושנות קוממיות הישרדותית. חלק מחזון נביאי ישראל היא היכולת של בני האדם לתקשר אלו עם אלו במובן העמוק של המילה. "כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֔ה לְעׇבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד׃" (הנביא צפניה ג ט) כשנדע לתקשר באופן שמקשר בין לבבותינו וכמיהותינו הפנימיות באמת נוכל לבנות מציאות שבה אנו בונים לא מגדל בבל נוסף אלא עולם שהוא מקדש לאיזון הערכים המוסרי המבטא נכונה את הרב גווניות האורגנית של בניו של אדם כפי שחזון הנביאים מייחל לנו.

 

הברכה: וַאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃

הברכה משמשת לריבוי וגטטיבי של הצמח, הברכה נוצרת על ידי ענפים אשר גדלים בצורה אופקית או שהאדם עוזר להם לגדול בצורה אופקית, מעין צורת V הענף "נכנס" לקרקע ועקב שינוי במצב גדילתו ושינוי הורמונלי. בצמח הורמונים מצטברים בחלק התחתון שנוצר בצמח, ושם גדלים שורשים, לכסות את האיזור התחתון במעט חול ולקבור אותו במקצת לאחר גדילת השורשים שגדלו (לבדוק בעדינות) אפשר לנתקן את הצמח החדש מצמח האם לאחר פרק זמן נוסף אפשר להזיז אותו ממקומו.

בדרך כלל נאמר "אני מברך אותך ש/ב…". כלומר אני לוקח ענף מענפיך ומברך אותו (מהמילה ברך בגוף האדם) אל תוך המציאות של מושא הברכה, כלומר בתוך מציאות של פרנסה טובה, זוגיות טובה וכן הלאה. יש לנו כוח  בתודעה המשותפת שלנו ליצור מציאות ולגיטימיות אליה. על ידי אמירה כזאת נבנת אפשרות פסיכולוגית לאדם להרגיש שאכן הוא ראוי לאותה מציאות רצויה ומכך הוא ינצל הזדמנויות המגיעות לפיתחו ביתר קלות ויקדם זאת הלכה למעשה(ולא רק הוא יעזור לעצמו אלא כל מי ששמע את הברכה מקבל עידוד לעזור לו להגיע לאותה מציאות).

הפסוק לעיל נאמר לאברהם העברי ע"י הבורא, אפשר להרחיב על הפסוק הזה הרבה מאוד ומומלץ לקרוא בכתבי הרב אשכנזי (מניטו) זצ"ל. אך כעת רק נתייחס למושג "ברכה" הנגזר מהמשמעות החקלאית המתוארת לעיל. "ואברכה מברכיך", האומות שיקחו ענף מענפך ויברכו אותו לתוך אדמתם/תרבותם/ערכיהם יבורכו גם הם, כלומר הבורא יברך אותם בכך שיכניס את רוחו כענף אל תוך אדמתם וענפיהם יגדלו בצורה מוסרית ובריאה ותיהיה להם המשכיות וכתולדה מכך ענפיהם יברכו אומות אחרות בלי קולוניאליות תרבותית ובלי טישטוש תרבותי של עצמן.

"וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר"- אר לשון כעס, אאור לשון אכעס עליו בעתיד כתוצאה מקללתו.

"וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃" – כל משפחות האדמה, כל האומות, יקבלו ענף מענפיך אל אדמתם, גם אלו שכעת מקללים אותך. ובכך שיקבלו ברכתו של אברהם העברי יקבלו את התודעה העברית בנוגע לתפיסת המוסר במובן הגדול של המושג מוסר. ויהפכו להיות מגויים האויבים זה לזה והבונים מגדלים המתחרים זה בזה, למשפחות המבינות את שותפותן באדמה, בכדור הארץ ובמשאבים שניתנו לנו. תוך התייחסות אחת לשניה בחברות והדדיות לפי ההכרה בכך שגם האחר נברא בצלם אלוהים ולשם משימת השלמת הבריאה התלויה באחוות האנושות כולה.

 

ברכת המפגש

אל אחד יחיד ומיוחד לשם השתתפות מדעת בפעולת הייחוד בין השכינה לבין שם הויה, למילוי תפקידינו כמחברי שמים וארץ בחיצוניות ובפנימיות. אנא אל נא הנח בליבנו ערות לנקודת ההיות פעל בנו ביושר וברחמים, הישר דרכינו, מוסס גאוותנו והגשם ענוותנותנו, השלם מידותינו והכן בנו ראיית טוב, לשון טובה ולב מרגיש.

קרב בנו הרגשת האחדות הקיימת בנצח, וחשוף כל פרט, וכל אופן לימוד – אל מלוא זוהרו וחשיבותו ומתוך כך ליחסו הנכון בגוף הכללי של תורתך.

עזור לנו שלא נפגום ונעלה בדרך סלולה בסולם הקודש לקיום "קדושים תהיו". ונזכור כולנו כי בזכירה סוד הגאולה, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'.

אין לימוד זה למען עצמנו ולמען תיקוננו אלא למען הטבת כל ישראל וכל האומות וכל הבריאה. גלה תורת כל יחיד ואות תורתו , תורת טבעו הכתובה בלבבו, והראנו השלמתה עם תורת כל הכללים כולם, למען ביטחון השלום והצדק החסד והאמת.

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".

לעילוי נשמת בני שימשון ישראל ז"ל ולכל נפשות עמך ומרפא לכל חולי ויגון בברואיך.

ה' אל תאחר,  לישועתך קיוויתי ה' .

 

נקודות להנחיה וביאור:

רקע עכשוי… היסטורי…. פריסת ציר זמן. ואחר כך נצלול פנימה.

בעיית המוסר: מגבלת משאבים, קומות הזהות באדם וצרכיהם.

כדי להבין את הזהות הישראלית לפי המסורת, צריך להבין מה הוליד אותה…ומה ייעודה.

הבריאה — חלקיות הבריאה בחטא האדמה, האדם כעפר (פריון) האדמה והמשך פעולתה, עץ פרי עושה פרי / עץ הדעת כחלק מעץ החיים. הזמן: השבת כהתנפשות הבורא ונשמת אדם כזרעי צלם אלוהים.

האנושות — שושלת המסירה הנבואית, מושג התולדה, מאדם, קין והבל, שת… עד נוח ונעמה, ברית שם, ברית עבר…. ואברהם: ונברכו בך כל משפחות האדמה… ושתי המשימות: ישמעאל ויצחק. עשו ויעקב.

ישראל= יהודה+יוסף

ממלכת כהנים וגוי קדוש. אחדות ההפכים: איזון, אור גויים כהשראה לאומות.

 

ליל כ"ד אב התשע"ז , 15.8.17

הזהות הישראלית – מפגש א'

דפי מקורות ונקודות:

1) תולדה- שונות והתאמה:  קלוד לוי שטראוס: "גזע, היסטוריה, תרבות" עמ' 148-146: "המורשת התרבותית אכן מתפתחת במהירות גדולה בהרבה מן התורשה הגנטית…מספר התרבויות הקיימות ואלה שעדיין התקיימו לפני כמה מאות שנים גדול לאין ערוך ממספר הגזעים שהחוקרים הדקדקנים ביותר קטלגו להנאתם: כמה אלפים לעומת כמה עשרות…כאשר מדובר באדם, חדלה הסביבה הזו להיות טבעית בעיקרה: היא שואבת את תכונותיה המובהקות מתנאים טכניים,כלכליים,חברתיים ומנטליים, היוצרים לכל קבוצה אנושית סביבה ייחודית על ידי פעולתה של התרבות. אם כן אפשר לעשות צעד נוסף ולהניח שההתפתחות האורגנית וההתפתחות התרבותית אינן רק דומות זו לזו, אלא אף משלימות זו את זו. אמרתי והראיתי שהתכונות התרבותיות, שאינן נקבעות באופן גנטי, עשויות להשפיע על ההתפתחות האורגנית…אולם מרגע שהתרבות קיימת, היא מגבשת את התכונות הללו (הגנטיות) ומפיצה אותן, וכאשר התרבויות מתמחות, הן מגבשות ומעודדות תכונות נוספות (שאינן פיזיות חיצוניות)."……… כלומר, התרבות והערכים משפיעים על התורשתיות הגנטית. ולא לפי התיאוריות הגזעניות המדברות על דטרמניזם פיזיולוגי. וראו כל עולם הגוף-נפש, גנים פעילים או כבויים, השפעת טכניקות נשימה/מדיטציה וכו על היכולת המוחית, הקשר בין הפעלת יכולות לבין פיתוחן והעברתן הלאה.

2)       צריכים את כולם: "אנו חייבים להתעמק בידיעת המשמעות הייחודית של תולדותינו – ולא רק לימוד בעלמא. לשם כך נחוץ שיתוף פעולה אמיתי והדוק בין שני סוגי תלמידי חכמים: מחד, אלה המחזיקים בחכמת האמונה, ומאידך אלה המסוגלים לאבחן נאמנה את מהותם של המאורעות המתרחשים בזמננו – קרי, היסטוריונים, הסוציולוגים והפילוסופים. לא ראינו עד כה שיתוף פעולה מעין זה, אך הוא הכרחי כדי להשיב לעמנו את הכוח הדרוש לו כדי למלא את ייעודו." (מהספר "מספד למשיח?", עמ' 174, מאמר "ויהי, באחרית הימים"(

3) "…לכל אומה דרך ארץ משלה, המאפיינת אותה מבחינה תרבותית, ערכית, מוסרית. יש מספר ערכים שהם יחד התשתית הערכית, המוסרית של החברה של אותה אומה…משה רבנו נדרש להתמודד עם שני אתגרים הראשון, הצורך, אחרי שעבוד כה ארוך וכה קשה, לגלות שוב את הדרך ארץ העברית, שהיא ירושת האבות, בקרב בני ישראל המגלים עתה כבני חורין את זהותם הלאומית, האנתרופולוגית השורשית. השני- והוא אולי אף קשה מן הראשון, להקנות לערב רב דרך ארץ חדשה לחלוטין. מצב אותם אנשים שונה ממצב בני ישראל. הם אינם צאצאי האבות, ולכן אין בזהותם האנתרופולוגית, שום זכר של הדרך ארץ העברית. אם אצל בני ישראל צריך לחשוף את אותה דרך ארץ עברית, קדומה, הטמונה עמוק בקרבם, אצל אנשי הערב רב צריך להמציא זהות חדשה לחלוטין…. הבעייתיות…עדיין בעוכרנו, בזמן שאנחנו חוזרים מן הגלות הארוכה והאיומה של רומי…הם ינסו לאמץ הגדרה זהותית אחרת- הגדרה בעייתית ביותר משום שהיא למעשה הגדרה "דתית": מי שמאמין בתורת משה, שייך לעם ישראל. הגדרה זו זרה לנו לחלוטין והיא אף נדחתה על ידי חכמי ההלכה שקבעו להלכה ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"(סנהדרין מד ע"א) הגדרת הזהות הישראלית אינה בראש ובראשונה הגדרה דתית אלא הגדרה לאומית. הזהות הלאומית, הזהות האנתרופולוגית, קודמת לזהות "הדתית" שלנו. הדרך ארץ העברית קודמת למתן תורה, וקבלתה היא למעשה תנאי לצירוף גרים לעם ישראל, כפי שעולה בבירור מדברי רות המואביה, המבקשת להצטרף לעם ישראל "וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.( רות, א', ט"ז)" (סוד מדרש התולדות, חלק ד, ע"מ 393-391)

עם ישראל צריך לכוון עצמו לפי התכלית, כלומר לכוון להיות ממלכת כהנים המשרתים את כל האומות, כולן יחדיו דווקא ולא של חלקן, ובכך להיות גוי קדוש. כדי לעשות זאת, על עם ישראל לעבור במדבר ולהשיל מעליו את אחיזת המצריות/הגלותיות תוך בירור ערכין כדי שיוכל להתחבר ולשמר את החיבור לכל האומות יחדיו, האופן שבו הוא עושה זאת פועל דרך העדות והמגזרים ודרך הנטיות הטבעיות של הפרטים. ובאחדותם, "יחד שבטי ישראל", בן יש"י מופיע כמציאות כללית, כתורת ארץ ישראל. "כשיהודה לחוד הוא עדיין אינו ישראל, אלא הוא רק תקווה להופעת ישראל. גם כשיוסף לחוד הוא עדיין אינו ישראל, אלא רק תקווה להופעת ישראל. האחד בבחינת ראש, והשני בבחינת גוף, אבל כל עוד שאין ייחוד- אין "נפש חיה""(מספד למשיח?, עמ' 69), כלומר אין זהות ישראלית ממשית עדיין.

4) איך יוצרים ממלכת כהנים וגוי קדוש: "היום אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר {דברים ו-ד} שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ(דברי הימים א, יז, כא), " (ברכות ו', ע"א).

5) תורה=חוקה: "התורה צריכה להיות מופנת לכלל ישראל, לא למגזר זה או אחר. אחרת, היא לא מתקיימת. אנחנו חיים היום את הבעיה הזו במלוא חריפותה. העולם היהודי נחלק ל"שיטות", ובתוכן השיטה "החילונית", והסכנה העורבת לנו היא הסכנה של הפסילה ההדדית… אנחנו צריכים לדעת איך לבנות את תורת הכלל בחזרה"(סוד מדרש התולדות, חלק ד, ע"מ 384)

6) כל המגזרים צריכים לעשות תשובה: "אם אנחנו בוחנים היום, מבחינה סוציולוגית, את תופעת החזרה בתשובה, אנחנו מגלים שברוב המקרים החזרה אינה לאותה נקודת אחדות קמאית שהזכרתי אלא חזרה לצורה פרטיקולרית מאוד של "להיות יהודי", שבזמנו הייתה נחוצה כדי לשרוד בתנאים הקשים של גלות זו או אחרת. החזרה אינה חזרה לעבריות האותנטית של בני ישראל היוצאים ממצרים- שלא לדבר על העבריות של האבות אלא לדרך שבה ניסו יהודים מאזור מסוים להתמודד ולשרוד בסביבה עוינת. האם יש לזה עתיד? יש כאן טעות אסטרטגית. במקום להישאר נאמן לפרויקט המקורי עצמו –להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש בכל הממדים הדרושים לכך, מפתחים נאמנות מוזרה לאסטרטגיות של הישרדות גלותית. אני יודע שאני אומר דברים קשים, אולם הגיע הזמן לשים את הדברים על שולחן באמת. אנחנו חוזרים לארץ ישראל כדי להיות בסופו של דבר עברים. הזהות העברית שלנו גנוזה בתוכנו, תחת שכבות עבות של זהויות חלקיות, שהן כולן פועל יוצא מן הגלות הארוכה שעברנו. עלינו לחזור לפשיטות שלנו ולהשליך הצידה את כל הלבושים שהיינו צריכים ללבוש במהלך הגלות, רק כדי לשרוד….ההכרעה ההיסטורית היתה ברורה: עלינו למלא את משימתנו מול אומות העולם מירושלים, כישראלים החוזרים לעבריות שלהם." (סוד מדרש התולדות, חלק ד, ע"מ 388-385) (להקריא בהרחבה מהספר).

7) מי הוא העברי?: "לשמוע בעזרת הלב, ולהבין בעזרת הנשמה"… תפקידו הפנמת החוויה האלוהית, מימוש הקדושה- איחוד המידות בעולם. נביאים ובני נביאים. נבואה כתרבות. (סוד העברי א', עמ' 31).

8) מצב הסתרת וצימצום המסורת בגלות: "..כאשר יש אהבה אישית בין דתיים לחילונים, אזי שני הצדדים מבינים זה את זה ומסוגלים לעבוד יחד. אבל כאשר צד אחד טוען "ישראל הוא דת ובית כנסת", והשני טוען "ישראל הוא אומה, מדינה", לא תיתכן הבנה ביניהם. מימות המשנה עד היום, אין בידינו שולחן ערוך של מדינה, מלבד אי אלו רמזים דקים "ביד החזקה" לרמב"ם. מה שיש בידינו היום הוא שולחן ערוך של שבט לוי, מכיוון שבכל תקופת הגלות אלו שנשארו יהודים נשארו יהודים רק בפרופיל של שבט לוי." …( מהספר "מספד למשיח?", עמ' 69-68) בהערה: "על מסכת ברכות: "לכן בעל המשנה בא לאשמיענן שמכאן ואילך. כוונת קבלת עול מלכות שמים, ומשמעותה בדרכי תורה ובחכמת ההלכה, כלומר הגדרת היהדות בתור מסורת חיים, מורשת אבות העם ונביאיו, והיינו קריאת שמע למעשה ההלכתי, צריכה להתגדר לעבודת הכוהנים, ולכן מצוותה משעת צאת הכוכבים לכל העם, הן כוהנים, הן עניים, הן בעלי בתים משום לא תתגודדו, וכולם הודו לו, דסתם משנה היא". כלומר, הש"ס מתחיל עם אותה ההכרעה שמעתה תהיה תורת שבט לוי קובעת לכל ישראל וכדברי הרב כאן". (מהספר "מספד למשיח?", עמ' 131)

9) הלכה אורגנית: "..רואה כאן הרב אשכנזי הלכה קדומה שמשמעותה המקורית הייתה שאין להחיל על מלכי בית אפרים את הכללים הנוהגים בבית יהודה. כשם שפרצופי השבטים שונים, כן הלכותיהם שונות. משום כך "מעמידים סנהדראות לשבטים" (סנהדרין פ"א מ"ה) שבהן נפסקת ההלכה לשבט על ידי חכמי אותו השבט, המכירים את אופיו." (מהספר ("מספד למשיח?", עמ' 14, מבוא לספר מאת הרב אורי עמוס שרקי(

10א) טעימה מאחדות ואחידות בהלכה: "…אולם יש גם הלכה בנושאי אמונות ודעות, ואכן בתקופת הראשונים היו פוסקים הלכה למעשה גם בענייני דעות. אולם אחרי תקופת הרמב"ן העניין פסק, והחל עידן השיטות שבו לכל אחד היתה שיטה משלו. כל אחד היה אומר ועושה את מה שעלה בדעתו. זה אסון. אף על פי שכל דעה היא דעה, משום שהיא דברי אלוקים חיים, יש הלכה גם בתחום האמונה, בהבנת התהליכים ההיסטוריים. מן הרמב"ם עד ימינו לא קם פוסק דעות מקובל על כולם. אנחנו באותה תקופה שהגמרא רומזת לה במסכת סנהדרין "ותהי האמת נעדרת" שנעשית עדרים עדרים(סנהדרין צו ע"א), אולם אנחנו שואפים לחזור למצב הנורמלי שבו תיהי הלכה אחת המחייבת בכל הנוגע לנושאים אמוניים. לא כל אחד יכול לחשוב מה שהוא חושב באותם נושאים. בעניינים מעשיים צריך הדיין להכיר את היהודי העומד מולו, את "הזהות השבטית" שלו, ולפי זה לפסוק עבורו הלכה למעשה. לא בחינם מספרת התורה שיש לכל שבט ראש "ראשי מטות", אולם בענייני אמונה, השקפה, כלל ישראל- בכל אותם נושאים, שרגילים היום לומר שהם החלק הלא הלכתי של התורה שבעל פה – האגדה, אין מקום לפרשנות פרטית כלל וכלל. גם אם התרגלנו במהלך הגלות לחשוב כך, זו טעות חמורה שצריך לשאוף לתקן במהירות. האגדה אינה הפקר. היא כל כולה תוכן נבואי ויש נביא אמת ונביאי שקר. יש נביא אחד האומר אמת ולצידו המון נביאי שקר ואסור לבלבל ביניהם." (סוד מדרש התולדות, חלק ד, ע"מ 409-408)

10ב) הבנת המושג דעה: מתוך המאמר 'הלכות דעות ומלחמת דעות': א.ד. גורדון

"טבעה זה המבואר של הדעה מחייב לכאורה, כי שני בעלי דעה, יותר שהם עצמיים, יותר רחוקים הם עצמם זה מזה בדעות, אבל באותה המידה יותר קרובים זה לזה ברוח, בנפש, יותר קרובים להבנה הדדית, לכבוד ולחיבה הדדיים, הן שניהם משקיפים על דבר אחד, חיים דבר אחד, אותם החיים האנושיים והקוסמיים, רק מצדדים שונים, ומשלימים זה את זה, במסרם איש לרעהו מה שכל אחד רואה וחי מצדו, שניהם שואפים לנקוּדה אחת, לנקודת הגובה של אותם החיים ובמידה שהם עולים, הם בהכרח מתקרבים איש לרעהו.. אולם.. הנטייה לחשוב, כי יש או יכול להיות חשבון עולם וחיים כללי (אם חיובי או שלילי) לכל באי עולם, נטועה בנפש כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, – העובדה הזאת מראה לדעת ברור למדי, כי יש בנטייה זו גרעין של אמת, המתעלם בתהומה של הנפש האנושית. מה שיש לברר, מה שהנו כללי באמת ומשותף לכל בני האדם הוא הגרעין הזה, הנקודה הנפשית הזאת. ודווקא את הגרעין הזה אין רצון לבקש ולברר, – ומכאן כל המבוכה, כל אי ההבנה ההדדית. מבקשים בספירת ההכרה מה שיש לבקש בספירת הנפש, בספירת החיים שלפני ההכרה. מהותו של הגרעין הזה היא מהות רגש, ביתר דיוק, מהות חיים, שורש כל הרגשה (וגם כל הכרה), לפיכך זה כוחו: בהיותו מבורר ומזוקק כל צרכו, הוא מוליד את ההרגשים היותר יפים של הבנה הדדית ושל אהבה הדדית, ולהיפך, בהיותו מעורפל ומלא תערובת זה, הוא מוליד אותם הרגשים העיוורים של טמטום הדדי ושל שנאה הדדית…"

11) תפיסת האנושות כגוף אדם ראשון: "אָמַר הֶחָבֵר: יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת כַּלֵּב בָּאֲבָרִים, הוּא רַב חֳלָיִים מִכֻּלָּם וְרַב בְּרִיאוּת מִכֻּלָּם". (כוזרי מאמר ב, פסקה לו)

"אָמַר הֶחָבֵר: וְכֵן הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מִמֶּנּוּ כְּמַעֲלַת  הַנֶּפֶשׁ  מִן הַלֵּב, וְעַל כֵּן אָמַר: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם", וְאֵלֶּה הֵם הֶחֳלָיִים, אֲבָל הַבְּרִיאוּת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: " מוֹחֵל לַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ, מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן", כִּי אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ עֲוֹנוֹתֵינוּ לְהִתְעַכֵּב עָלֵינוּ וְיִהְיוּ גוֹרְמִים לְאָבְדֵנוּ  לְגַמְרֵי,.." (כוזרי מאמר ב, פסקה מד)

12) טעימה על שליחות אוניברסלית משותפת: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ.ב וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת {אֵשׁ דָּת / מפל מים} לָמוֹ. ג אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. ד תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. ו יְחִי רְאוּבֵן"…(דברים , לג, א-ו, בהמשך ברכות השבטים בלשון משה).

13) מגילת אסתר, ג', י"ד : " פתשגן הכתב להנתןדת בכל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים להיות עתדים ליום הזה: הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והדת נתנה בשושן הבירה." המן מבקש להראות שהיהודים עוברים על דת המלך בקיימם את דתם שלהם. מציאות שהמשיכה מבחינת התודעה היהודית גם לאחר מכן וכן לפי מעמד מוכר ליהודים לנהוג מטעם מלכות פרס לפי דתם כעדה דתית ולא כאומה, כלומר דחיקת התפיסה הזהותית והתמקדות בחיי הדת.  חזרה היסטורית על המקרה התרחש בצאתנו לגלות רומי ובהקמת האורתודוכסיה מול האימנציפציה/תנועת ההשכלה והתנועה הרפורמית. הדת היא החוק, היא ספר ויקרא, החוקה, תרי"ג מצוות. אבל בגלות זה מצטמצם במימד של בן אדם לחברו כפי שראינו לרשות היחיד, המשפחה והקהילה ובמימד שבן אדם למקום בחלופות הלכתיות למקדש לפי פרופיל שבת לוי.

לינק לכנס "חשיבות משנת מניטו לדורנו-חידוש הנבואה". – כאן. או חפשו ביוטיוב.

תוכניות שיח "עץ אחים"- חפשו או כאן.

בחלק הקודם התמקדנו בתיאור רחב של המערכת. אלו טקסטים שצריך לפשט ואף להרחיב ולהתעמק בהם מאוד. אך כעת ננסה לכוון לדברים פשוטים מחיינו. לאחר כתיבת החלקים א-ג הגיע לידי ספרון של איתי אשכנזי על שיטת החשיבה ההכרתית של ימימה אביטל ז"ל. ומצאתי זיקה עמוקה בין הדברים. כמו כן, ספרו של האדמו"ר מפאסצנא "בני מחשבה טובה". וכן ספרו הניו-אייג'י "כוחו של הרגע הזה" של אקהארט טול. באופן נפלא הם משלימים אלו את אלו, בשפתם, מושגיהם וספרות היתייחסותם. אנסה מכאן והלאה לשזור את חוכמתם דרך מסע הלימוד שלי ולהנגיש אותם כאן.

סיכום ביניים:

א. נרשמו בי ניסיונות תבניתיים באופן פאסיבי כל חיי. הם יוצרים את האופן שבו אני חווה את החיים, כל מפגש כל רגע.

ב. ה"אני" הנשמתי שלי אינו זהה "לאני" כאישיות חווה. הרגש, המחשבה, הרצון(!) כל אלו אינם ה"אני" האמיתי הנשמתי שלי. אני מסוגל "לצפות" ולבקר את מדרגות ה"אני" הנמוכות שלי. למשל, אני כועס על עצמי, על זה שלא הגבתי כפי שרציתי בסיטואציה מסוימת. הבטחתי לעצמי ש… והצלחתי או לאו. וכו. אני זה בעצם אנחנו. בחשיבה הכרתית(ימימה), מתייחסים לפיצול הזה כ"אני לומד" ו"אני ילד". כאשר האני ילד זה האופן הפאסיבי ובשפתה ההרגלי (מלשון הרגלים) שבו אני חווה ופועל במציאות על בסיס כל מה שהשפיע ותיבנת אותי. פיאסצנא וטול טוענים גם כן לעליונות ה"אני" הנשמתי ומעודדים אותנו להעצים את קולו ולתת לו לכוון את ה"אני הילד".

ג. לפי פיאסצנא והמסורת בכלל, אנחנו עץ הפוך, שורשינו בשמיים בנשמה שלנו המחוברת לנשמת העולם וענפינו גדלים אל הקרקע, אל החומריות. אור החיים הנשמתי זורם דרך הגוף הנשמתי שלנו אל הגוף הרוחני/מחשבתי שלנו ואל הגוף הנפשי/רגשי שלנו ואל גופנו הפיזי ממש. הגופים הללו אינם באמת נפרדים אלא הם מהווים תיחום מסוים בתוך מנעד. כלומר, יש חפיפה הדרגתית ביניהם, אך לכל תיחום כזה יש מאפיינים מובחנים. תפקידנו הוא לנקות "חסימות" בשפת ימימה, אשר מונעות מהאור הנעים והמשחרר הזה לעבור ולהתגשם בגשמיות בכל רובד ורובד באני הכולל שלנו.

ד. המודעות ההכרתית שלנו יכולה לנוע על המנעד הזה של הגופים ולהעצים כמו זכוכית מגדלת את מה שהיא צופה בו, מבחינת החוויה הפנימית שלנו. אך הבחירה היכן למקם אותה ולאיזה גוף לתת משקל גדול יותר בחוויה שלנו נתונה לנקודת החיבור בין הגוף הנשמתי לגופים התחתונים, נקודה זאת נקראת "הרצון". אדם מודע אינו בהכרח אדם שמח או מסוגל יותר, אלא הוא אדם מרגיש יותר.

ה. הרצון שואב את מושאי ההיתייחסות שלו מכל הגופים התחתונים ומשקף מציאות על בסיס ניסיון ארצי. ובמקביל הוא רגיש לרובד הדק יותר הנשפך אליו מלמעלה אור הנשמה המבקשת לפי שפתה של ימימה: חופש, קלילות, חום, אהבה, לב פתוח, ביטחון, גדלות, קירבה. אם הרצון מכוון את עדשת המודעות לניסיונות בהן אין את האלמנטים האלו, מורגשת צרימה, תחושת עומס, עייפות, כעס, ומשקלה של אי שביעות הרצון עולה (איזה ביטוי יפה, הרצון לא שבע הוא נשאר רעב). פיאסצנא מייעץ לנו להשתמש בכלי הזיכרון כדי לתת השראה לכלי הרצון בכדי שזה בתורו יפנה את המודעות לתחושות הרצויות. פיאסצנא מוסיף שהתפילה (אם או בלי טקסט) היא מגרש האימונים של הטכניקה הזאת, כאשר היא מאפשרת לנו להתחבר לא רק לזיכרון האישי שלנו אלא לזיכרון הנשמתי שלנו הקשור בנשמה העולמית ודרכו לעורר את עצמנו לתחושת מסוגלות, חיות, אהבה, קירבה ושמחה. אקהראט טול מייעץ למקד את המודעות שלנו ברגע הנוכחי בהווה, תוך כדי השהיית המחשבות, הרגשות וכו…פינוי מקום, ביטול מושאי המחשבה או הזיכרון למיניהם. כך שנוצרת תחושת בהייה, דממה דקה, ואז באופן טבעי תחושת הקרבה מתעצמת. שיטות נוספות, הן שימוש בנשימות ושימת לב לנשימה, או לדפיקות הלב או לתחושות בגוף. לפעמים תעלה תחושה כואבת וקשה וננסה לנטרל ממנה כל רישום/ניסיון אלא נישאר עימה באופן פשוט, נחוש את הכאב הזה וניתן לו מקום לא שיפוטי, בלי ניתוח ושי פנימי, נצפה בו, ננשום איתו נרגיש אותו ובכך הוא יתחיל ויפתח לאור הנשמתי. פעילות ספורטיבית, עצימת עיניים וכו הן מתודות נוספות שעוזרות לפעולת ההתקרבות הפנימית הרצויה. לי באופן אישי עובדים דברים שונים בזמנים שונים, ויש גם תקופות לכל דבר. פשוט להישאר קשוב, לחפש הזדמנויות לזה.

ו. ימימה מציעה התקרבות דרך שיח פנימי והפיכת הפרשנות ההרגלית לפרשנות הכרתית השואפת לתשוקת הנשמה ובונה אפשרויות תגובה חדשות, כתכנות מערכת מחדש במיוחד במישור החברתי. אקהארט טול מציע התחברות לנוכחות בהווה ולגוף כשערים להנכחת האור הנשמתי ברצון, במחשבה וברגש, הנכחה אשר עוזרת לחזק תחושת הצופה שבתוכנו ומקרבת את האור הנשמתי לתחושות הגופניות ממש ולא רק לתחושות הרגשיות בנפש או השכליות ברוח. פיאסצנא מתמקד דווקא ברצון ובמחשבה כאזורים הראשונים שצריכים להיכבש על ידי אור הנשמה, ולכן הוא נעזר בזיכרון שהוא השפה הטבעית לרובד השכלי. לעניות דעתי, הכל מצוין. ארחיב שאקהארט טול מייצג עולם שלם של טכניקות/מתנות/חוכמות מעולות המגיעות בעיקר מהמזרח הרחוק וראוי לנו כבני ישראל ללמוד אותם ולהשתמש בהן במיוחד במקומות שבהן  מסורתינו שלנו לא התמחתה די הצורך. יש לכך חשיבות נוספת גם בהקשר של התמודדות עם תבניות מערביות רבות הקשורות לדימויים העצמיים שלנו וההתנהגותיים, במיוחד בהקשרים חברתיים, משפחתיים, זוגיים, גופניים/מיניים. החיבור לגוף והנכחת הנשמה בגוף דרך הטכניקות של המזרח הרחוק מאפשרת לנו להתמודד עם השפעות מערביות הרסניות. את הטכניקות והכלים הללו אשר נייבא מן המזרח עלינו לגייר בכך שנרכיבם על תפיסת הגוף-נפש-רוח-נשמה שלנו, תפיסת העולם הנברא, ותפיסת האלוהות המוסרית והאדם המוסרי. אשר נעדרות מהפרקטיקות המזרחיות המיובאות על ידי המערב ואף נעדרות במקורן בתרבויות המזרח עצמן.

בחלק ה' נתחיל לעסוק בטכניקות ספציפיות ננסה שהדברים יהיו לפי סדר של ספרות החיים, מהגוף על חסימותיו ועומסיו ומעלה. ההגיון להתחיל דווקא בגוף נובע מכך שכפי שהאדם גדל מינקות לבגרות כך גם היכולת שלנו לתקן את החסימות שלנו פשוטה יותר ובסיסית יותר בספרה הגופנית. מה שנחסך מאיתנו באהבה פזית אנו נלמד להעניק לעצמנו באופן מוסרי ומתוקן. אחר כך נעבור לספרה הרגשית המאופיינת בגיל הילדות המוקדם עד גיל ההתבגרות שם נעסוק בחסימות רגשיות ונלמד איך לספק לעצמנו אהבה ואור נשמתי בכלים הנפשיים-רגשיים ולאחר מכן נעבור לתחום השכלי-רוחני ומשם לרצון וכן הלאה לאן שמסע הלימוד הזה יביא אותנו.

 

מתוך חלק ב': " אבל גם אם מהשראה יצרנו כוח מניע ותירגלנו פירוש הכרתי אותנטי שלנו ולא מועתק מנפשו של מורנו כל יום ויום והצלחנו לאט לאט תוך כדי סיטואציות לשנות את הפירוש שנתנו לניסיונות השונים וכו….לדעת לפרש הכרתית זה לא מספיק…. צריך בעיקר להנכיח את זה בספרה שבה הניסיון מתרחש. "

בספרה החברתית/תקשורתית/בין אישית/בין אדם לחברו התחושה של כל אחד מהצדדים תלויה בתחושת חברו. אדם אחד יכול להיות רע או טוב כלפי אדם שני, אך אם האדם השני יפרש את התנהגות האדם הראשון בניגוד לכוונתו תשתנה גם הרגשת האדם הראשון. למשל, אדם א' אומר לאדם ב' "יש לך חולצה יפה", אדם א' באמת חושב ככה, הוא רוצה להחמיא לאדם ב', ליצור רגש חיובי בין שניהם. אדם ב' לעומת זאת, מרגיש מאוים, בגלל מראה אדם א', טיב היחסים הקודם ביניהם או העדרו :-), טון דיבורו, שפת הגוף שלו, או סתם כי אדם ב' מרגיש מניסיונו החיצוני הצבור שהחמאה על בגדים היא צורת תקשורת שטחית, פולשנית שיוצרת אצלו תחושה לא נעימה, מביכה וכו. אדם ב' מגיב בהזעפת פנים והפנייתם תוך התעלמות מאדם א'. אדם א' מרגיש באופן ראשוני חיצוני מבוכה, פגיעה, רע (אם הוא רצה להטריד מראש אז יכול להיות שהוא יהנה מתגובה כזאת למשל) ואז ההכרה באה ומציעה פירוש חדש , הזדמנות לרגש חדש ופעולות שונות ליישום. אדם א', יכול להגיד "אני מבין שזה לא היה לך נעים שהחמאתי על החולצה שלך, סליחה" ולתת מרחב. יש מצב טוב שאדם א' ירגיש כתוצאה מהתנהגות כזאת יותר טוב עם עצמו, יש מצב שגם אדם ב' יהיה קשוב לפירוש החדש שהוצע וירגיש גם כן יותר טוב (ויכול להיות שלא… אלא רק "איזה נבל חנפן ושקרן הוא בכלל לא מצטער… וכו").   לקרוא לאט: הספרה החברתית מתחילה מהזוג, או קשר בין שני פרטים דרך המעגלים שצוינו לעיל ברבדי ה"אני" עד ללאום, דת, תרבות, ציביליזציה, אנושות … כאשר מערכות הניסיון והתחושות לגביהן מופעלות באופן פאסיבי. מתוך כך נוצר פירוש הכרתי אוטומטי שיכול להפוך למודע ובחירי ומתהוות המתודות המורגלות אצל אותו אדם אשר יוצרות הידהוד ריגשי נוסף. כלומר כל המעגלים האלו הכלולים ברובד/ספרה החברתית משפיעים כתבניות חיצוניות פאסיביות (תולדה) על הפרטים הכלולים בהם מלידה או מבחירה ואף מציעים פירושים ומעשים לרובד ההכרה…. באופן שונה זו מזו. 

ספרות נוספות הן:

•  בין האדם לטבע כלומר האחר/נברא/חי-צומח-דומם כל שאינו אדם. זה ברובד המעשי של הקשר עצמו, כריית משאבים, גידול חיות,צמחים, וכו…זולת מורחב יותר ומובחן במדרגות שונות גם כן, מהספרה החברתית.
• בין האדם למקום/אלוהים/ הרבדים הדקים יותר של המציאות החיצונית שאיננו חשים בעזרת החושים הפיזיים שלנו אך אנו חשים את נוכחותם בנו ו/או בבני אדם אחרים ולעיתים בטבע בעזרת החושים הנפשיים+הרוחניים+הנשמתיים שלנו במידה ואלו מפותחים מלידה או מיגיעה. כלומר, איך אני חש באופן חיצוני ראשוני כאשר יש לי חיזיון, תחושה אינטואיטיבית חריגה, רואה הילות, חווה תחושת נס טוב או דין, פוגש נפש תאומה, חווה שלווה עמוקה וכו.. עשיתי סלט בין הגופים הנפשיים הרוחניים והנשמתיים שלנו…לא נפשט כאן, בטוח נתעמק ונחקור ונתנסה בזה עוד בהמשך.
• בין האדם לעצמו/הספרה הפרטית למשל, תיקון היחס שלו כלפי רכושם/יחסיהם/אישיותם של אחרים… איסור לא תחמוד.  כלומר, אין כאן ספרה חברתית אלא היא רק מושא ההיתייחסות של הספרה הפרטית. אפשר גם לומר, תקן את היחס שלך כלפי הטבע, אל תחמוד. או תקן את היחס שלך כלפי אלוהים או העולמות הרוחניים וכו… אל תחמוד…:-) באופן נפלא, אם יש מדרגות שונות בכל ספרה שציינו לעיל, כל המדרגות השונות שיש בכל שאר הספרות נמצאות כולן בלי יוצא מן הכלל גם כמדרגות בתוך הספרה הפרטית. ( תדמיין מודל של תלת מימד).  כלומר, אתה מורכב מחומרים המצויים בטבע, היחס שלך לטבע, הוא היחס שלך לחלקים מהטבע שאתה מכניס אל תוכך, אויר, מים, אוכל לגווניו וכו…ובכך אתה יכול לגשת לאותו נושא של איכות הסביבה/הטבע הן מההיבט המעשי של איך יהיה לך נעים/משמח וכו לפעול בטבע ולחוות אותו, הן באופן ראשוני לפי מה שירשת מסביבתך כתולדה של מערכת יחס/נורמות וכו בספרה החברתית, והן באופן ההכרתי המפרש באופן פאסיבי אך יכול גם באופן אקטיבי/בחירי ליצור יחס פעיל עם הטבע. אתה יכול גם להרגיש את הגוף שלך, ולחוות יחס ראשוני כלפי גופך בהשראת אותן נורמות כתולדה סביבתית , תחושות חיוביות או שליליות, במורכבות משתנה, ואף באופן פאסיבי ואקטיבי ברובד ההכרתי המפרש את אותו ניסיון ספציפי עם גופך, למשל התקף לב, יחסי מין, מחזור, עיוורון זמני, כאב ראש, כאב גב, קלילות גופנית, וכו…למשל יש אנשים שעושה להם טוב שכואב להם משהו באופן כרוני, הם נהנים מתשומת הלב בספרה החברתית, מהטיפול, מההקשבה וכו… הם לא יודעים איך להשיג את כל אלו בלי הקורבן הגופני הזה, אם ירפאו אותם הם יסבלו וימצאו דרך אחרת לשבת לא נכון ללכת לא נכון וכו כדי להחזיר לעצמם את כאבי הגב וכו…או אולי הגוף משמש כקורבן וכמושא להתבוננות בקושי עם הרובד הרוחני בחיים, וכו זה באמת אינסופי…

 

קצת על מינוחים יש הרבה מה ללטש עוד אבל זאת התחלה והתעייפתי להפעם:

• ניסיון= רשמים על ידי החושים של גופים: הפיזי, הנפשי, הרוחני והנשמתי.
• שלילי= ניסיון מעכב גדילה/התאמה לאחד מהגופים של אותו פרט אשר יצר או יצור סבל ישיר או עקיף לאותו פרט או/ו לפרטים אחרים והנכיח בהכרה את ההעדר של מקבילו המותאם/ההרמוני הפוטנציאלי המשתלם תמידית.
• חיובי= ניסיון מעודד גדילה/התאמה אשר יצר או יצור אושר ישיר או עקיף לפרט או/ו לפרטים אחרים והנכיח בהכרה את המסוגלות/הכלים/דרך המותאם/ההרמוני הפוטנציאלי המשתלם תמידית.

 

בקרוב חלק ד'

מחלק א'….: "חברים, בני זוג ולעיתים רחוקות בני משפחה אחרים יכולים לעזור מאוד במיוחד אם הם עושים זאת על עצמם, להבין יחד את הרקע היוצר החיצוני הפאסיבי ולהתאמן באופן יחסית שמור ובתנאי אהבה, על היכולת הפנימית של ההכרה ליזום שינוי ופירוש מחודש ובכך לבנות מהניסיון במקום הר של משקעים, ארמון של זכרון חיובי. "

עכשיו אני מגיע לתחילת הנקודה שבגללה התחלתי את כל המאמר הזה… :-). ההנהגות הפוכות.

אז כן, לפעמים המורים הטובים ביותר שלנו בחיים הם אנשים שונים מאיתנו, יש סבירות גבוהה גם שנרצה ללמוד מהם ובכך נקרב אותם אל המעגל הפנימי של חיינו. שונות מושכת.

אבל וזה כואב, מה שאנחנו יכולים לקבל מהם זה לא את ההנהגה המודעת שלהם כי היא תיהיה הפוכה לשלנו, אנחנו ניהיה עדיין לפני הבניה של שריר שינוי הפירוש ההכרתי והפיכתו ליציב והם כבר פועלים את זה באופן טבעי כך שהם יתמקדו בהנכחה אקטיבית הולכת וגדלה של היכולת הזאת, כך שאם ננסה לחקות אותם הניסיונות שנחווה יהיו בוסריים ומלאי סבל וכישלון. מה שנוכל לקבל מהם עם כך זה דווקא את מה שכבר בנוי בהם ומוקרן באופן פאסיבי יחסית בשתי הרמות שציינו לעיל. זה תומך אותנו חיצונית. ומראה לנו שיש דבר כזה חוויה חיובית מול משהו חיצוני שלילי, או חוויה חיובית מול משהו פנימי שלילי או פירוש אחר ומתוך כך רגש אחר שמושג על ידי יכולת מסוימת… שאם נעבוד נוכל לרכוש לעצמנו באופן הייחודי לנו.

אבל בבסיס, ההנהגות הפוכות. ניתן כמה דוגמאות מובחנות, קיצוניות להמחשה:

מישהו מאוד חברתי, הוא מרגיש טוב בחברה, פורח, תקשורתי, בונה מערכות יחסים עמוקות במהירות, מסוגל להיות במגוון רמות עומק של מערכות יחסים, תקשורת אם אנשים וכו… הוא חווה אנשים כמקור של ברכה, לא איום. בודאי שגם כלפיו ואולי דווקא מולו יעלו התנהגויות פוגעניות מאנשים אחרים כי רמת החשיפה שלו גבוהה יחסית. אבל הוא באופן החיצוני מרגיש שכעס של מישהו אחר כלפיו הוא הזדמנות לשיח, להבנה, לאמפתיה ואולי אפילו לשינוי עצמי… הרב שלמה קרליבך הוא דוגמא מעולה לבן אדם שהתמודד עם כל עימות בין אישי מתוך גישה סופר חיובית וזה הכי קרוב לנס שהרגשתי בחיים, היכולת לשנות פירוש של מישהו אחר כלפיך בעקבות תגובה חיובית ושמחה מכך שהוא שלילי אליך, קטע הזוי, הלוואי.

בן אדם כזה מקבל המון תמיכה חיצונית פאסיבית לגמרי מעצם הנוכחות החברתית והמפגש. למרות שודאי ברמה הראשונית כאשר מישהו מנסה לפגוע בו באופן המיידי הוא מרגיש את זה וצר לו על כך, אך ברמת ההכרה הפנימית הוא  מרגיש בעל מסוגלות וזה מחזק לו עוד יותר את התחושה הטובה כך שהוא ממשיך ומפעיל את יכולותיו ואמונותיו הטובות ומייצר בעבור עצמו עוד ועוד ארמונות של ניסיון חיובי.

כלומר, היחס שלו לחברה באופן חיצוני הוא יחס חיובי ומעלה רגש טוב, ניסיון של פגיעה מולו בספרה החברתית יוצר תחושת צער שמפורשת מיידית על ידי ההכרה להזדמנות לרגש חיובי בעזרת יכולות בנויות. ההנהגה שלו (וזה מה שאי אפשר ללמוד אלא רק לפתח באופן אחר  וייחודי מתוך השראה) היא להפעיל את היכולות הללו ובכך לקחת את חומר הגלם של הניסיון ולשנות אותו ממר למתוק.

מי שחסרה לו יכולת פירוש הכרתית חיובית לניסיונות מצערים יכול ללמוד זאת על ידי השראה אבל האופן שבו הוא צריך לבנות את זה בתוך עצמו ולהנכיח זאת בספרות השונות של חיו/ספרות הניסיון שלו, זה כבר סיפור אחר ממי שכבר מיישם זאת על בסיס בנוי. בסיס בנוי הוא בנוי מהרמה ההכרתית על גבי בסיס טבעי מורש תרבותית-חברתית אשר חווה את אותו ניסיון כשלילי.

מי שגדל עם פירוש תולדתי חיובי לניסיון מסוים, שלי ולך מייצר סבל/שלילי במישור החיצוני הראשוני, לא בטוח שנוכל לאמץ את הפירוש התרבותי שלו, מכיוון שיהיו לזה השלכות גם על ערכים אחרים בחברה שלנו וכן הלאה. מה גם שזאת לא יכולת שיש לו אלא זה טבע תרבותי.

אז תכלס, אפשר ללמוד מ: מערכות תרבות-חברה אחרות,  מתוך התרבות שלי מאנשים שחיצונית סובלים מהניסיון הזה אבל הכרתית פיתחו מסוגלות לפרש אותו לחיוב ולפעול כדי להנכיח את החיוב הזה. מאלו ומאלו ניתן לקבל השראה בלבד. מבן התרבות שלי אני יכול ללמוד את פירושיו לניסיונות שונים ובכך לחזק את תחושתי שזה אפשרי לראות אור במקום החושך, לימוד פירושיו יכול להיות סיפורים, סרט, מפגש חי, שיר, אומנות, או כל ביטוי אחר של העברת מסר דרך מדיום. הכי טוב זה כמובן לחיות במגע יום יומי עם בן אדם כזה. כי אנחנו כמו ספוג, אנחנו סופגים התנהגויות, תפיסות ומסוגלויות, וגם קילקולים! מהסביבה שלנו. כמו שאומרים "אמור לי מי הם 5 חבריך הטובים ואומר לך מי אתה", "האדם הוא תבנית נוף מולדתו", או היותר נפוץ כשההורים שואלים… " מי ההורים שלו?, מה הם עושים? מה הוא עושה? וכו…:-)) כי תכלס זה משפיע וישפיע.

נקודה חשובה, טכנולוגיה, קידמה, יצירתיות, התפתחות, ידע…. זה מילים נרדפות היום לספרה/רובד של ניסיונות חיים בהם האדם מתפקד עם הטבע וחוקיו וחומריו…. בעבר המילים הללו שימשו גם לזה וגם לניסיונות האדם בספרות האחרות המרכיבות את חיינו… וקובעות הרבה יותר את איכות חיינו. הספרה החברתית, הספרה האלוהית, הספרה העצמית. נקרא להן בשמות מגוונים ונרחיב עליהן בהמשך.

מה שנידרש היום במקביל לפיתוח היכולת הטכנולוגית הפיזית מול עולם הטבע ועימו (במידה פחותה מידי) זה סטארטאפים וטכנולוגיות חברתיות, רוחניות ותודעתיות…

אבל גם אם מהשראה יצרנו כוח מניע ותירגלנו פירוש הכרתי אותנטי שלנו ולא מועתק מנפשו של מורנו כל יום ויום והצלחנו לאט לאט תוך כדי סיטואציות לשנות את הפירוש שנתנו לניסיונות השונים וכו….לדעת לפרש הכרתית זה לא מספיק…. צריך בעיקר להנכיח את זה בספרה שבה הניסיון מתרחש. 

המשך בחלק ג'

 

כולנו גדלים כל הזמן, מתפתחים כבני אדם במגוון רבדים. אישיותית, השכלתית, מקצועית, חברתית וכן הלאה. לכל אחד מאיתנו יש את הדברים שתומכים את הגדילה שלו. התמיכה היא כל דבר שנותן תחושה חיובית, כוח, אנרגיה, סיפוק ומוטיבציה. יש תומכים חיצוניים וסביבתיים כגון: חינוך, קהילה, משפחה, סביבת עבודה… ויש תומכים פנימיים: אמונות, יכולות התנהגותיות כלפי חוץ וכלפי פנים…

נזכור, שכל אדם מורכב מרבדים שונים, מעגלי "אני", יש "אני" פרטי, "אני" זוגי(והכוונה כאן היא לכך שמציאות הזוגיות החיצונית או העדרה יוצרים תחום מוגדר של שיקולים, צרכים, רצונות והתנהגויות לי פנימה), "אני" משפחתי, וכן הלאה לקהילתי, סביבתי, ושאר תחומי הזהות שלנו…כך שבאופן מוחלט גם התומכים החיצוניים וגם התומכים הפנימיים הם ללא כחל וסרק מורגשים בנו פנימה, מבחינת התחושה אין בהם שום דבר חיצוני.

אז ההבדל בין התומכים החיצוניים לאלו הפנימיים יתואר כך שבתומכים החיצוניים השליטה/היוזמה/המסובב של התומכים החיצוניים אינו מצוי באופן בלעדי בתוכנו פנימה אלא רובו קיים באופן בלתי תלוי בנו.

התמיכה החיצונית אקטיבית מולנו ואנו יחסית פאסיביים אליה, התמיכה הפנימית נובעת ממה שגדל בנו כבר, כלומר "אני" בבחינת זמן עבר, התומך את המפגש של "אני" בהווה ואת הדימוי שלי כ"אני" בעתיד. גם כאן, ה"אני" בהווה פאסיבי יחסית, לפחות במובן הראשוני והמיידי של החוויה שלו.

כמובן שיש מנעד באופן בו אנו מנהיגים את עצמנו חיצונית, מבידול חברתי מכוון דרך מעורבות חברתית גוברת ועד התערבבות יתר בענייני אחרים גם רגשית וגם מעשית. זה דינמי מאוד, מותאם נסיבות, תקופה, מושא היתייחסות… זאת ההנהגה החיצונית שלנו, המונהגת מבחירה או מותנת מבפנים ומבחוץ.

ויש מנעד באופן בו אנו מנהיגים את עצמנו פנימית, מתפיסת אחריות בלעדית שלי על עצמי ועל אורח חיי, אושרי, עושרי, יכולותי, בניית מסוגלותי הרגשית, הכושר לחיים… יש אימרה שלמדתי מפי הילל ריצ'מן  המיוחסת לאיזה מטפס הרים היסטרי…" אני מתחרה רק מול עצמי"… כלומר לא מעניין אותי מה אחרים עושים, אני במסע שלי מתעמק בהבנת יכולותי ושוקד על פיתוחם בלי לרצות אחרים, להשוות לאחרים וכו. המיקוד הריגשי שלי נמצא בתחושה הפנימית שלי מעצם עשייתי והתקדמותי, מצבירת הניסיון וחווית החיים. זה מייצג טוב מאוד צד אחד של המנעד הפנימי…

הצד השני של המנעד הפנימי, מתואר כתחושת חיבור חזקה מאוד לסביבה. זאת נקודה טריקית, אפשר לומר שזה בעצם העדר של תחושת "אני" מופרדת מהסביבה ושבעצם לא מתקיימת כאן חויה של תמיכה פנימית המבוססת על יכולת אישית. יש בזה אמת. אבל אנחנו נטען כאן שזה דווקא סוג של יכולת, סוג של כשרון, שריר, מסוגלות לפתיחת הלב, להזדהות.

כפי שנרמז כבר לעיל, הרובד הפאסיבי קיים בחוויתנו את ההשפעות החיצוניות (גם הרעות) והפנימיות. כלומר, בנויים בנו כבר דפוסים בהם אנו חווים השפעות חיצוניות וחשים רגשות שונים בהתאם לניסיוננו בעבר. כמו כן, לאחר הידהוד החויה הראשונית המגיעה מבחוץ והרגש המתלווה עימה, עולה ההכרה העצמית ומתייחסת בעזרת כליה הפנימיים /התומכים הפנימיים, האמונות, היכולות המעשיות, ההתנהגותיות וכו, כך שהיא יוצרת רגש חדש לעיתים הפוך מהראשון. למשל, מישהו אומר לנו משהו פוגעני, או סתם חסר רגישות, לנו יש ניסיון עבר כבר מגן הילדים ומהאחים שלנו דרך כל חיינו שאם מישהו עושה דבר כזה אומר וכו זה פסול ויש לשפוט את זה כהתנהגות רעה, מכאן אולי נרגיש רע מעצמנו כדי לאשר שאכן אותו אחר פעל באופן מזיק, אולי נקרין את התחושה הרעה שנוצרה לנו לסובבים אחרים וגם לאותו גורם חיצוני שפגע בנו באופן פאסיבי יחסית (שפת גוף, התנהגות, טון דיבור, מבטים) או אקטיבי יותר… נעיר לו, נתעמת עימו, נפיץ את דבר התנהגותו מאחורי גבו או ישר בפניו…

בכל מקרה, ננסה רגע להסתכל מלמעלה, השאלה המעניינת לאיכות חיינו היא "מה ההנהגה האופטימלית מבחינתי בכל סיטואציה?", וממנה נגזרת השאלה המונחת ביסודה "מה אני רוצה להשיג בהתנהגותי?".

את אופן החויה הראשוני שלי עם הרגש המתלווה אליו אין בכוחי לשנות ברמה המיידית, די לי שאבין את שורשי התנהגותי מתוך צפייה בסביבתי, ילדותי, משפחתי, חברי וכו ואבין מדוע נבנה הר של ניסיון שכבה אחרי שכבה אחרי כל אירוע יום יומי אשר חיזק היתייחסויות מסוימות, רגש מסוים וכו. דימוי ההר חשוב ואני מבקש שתדמיינו את זה. כל חויה יוצר שכבה של ניסיון השוקע עם מטען רגשי בתוך כל תא ותא בגופנו ובים הפסיכולוגי שלנו. כל שכבה יושבת על קודמתה ובהעדר הנהגה אקטיבית מודעת שלנו, כל שכבה תיהיה קטנה יותר, מצומצמת יותר ביכולתה לתת פירוש חדש לניסיון ובכך לשנות את מטענו ריגשי. והרי המטען הריגשי הזה… אחראי להורמונים המשתחררים בגוף ומכאן לבריאותנו ובכלל לתחושת איכות חיינו. שלא לדבר על כך שזה הולך וחוסם את עולמנו, חוסם את הנוף, האופק…. עד שבסוף אנשים שלא עבדו על כך באופן אקטיבי נשמעים כמו תקליט שרוט החוזר על עצמו בעת זיקנה באופן מצומצם יותר ויותר נוקשה, צר, חסום, לא נגיש, כלוא בהרים שנבנו במו ידיו. (פואטיקה טרגית של החיים שנוגעת בכאב לכל אחד).

בשלב השני, שלב עליית ההכרה הפנימית אני קודם כל כפי שכבר תואר מרגיש את מסוגלותי הנוכחית להשתמש ביכולותי המוכרות לי, אמונותיי וכו כדי לפרש שוב את החויה הראשונית החיצונית עצם התחושה הזאת מעלה את הרגש שלה…"אני אצליח…, אני מפחד…, קטן עליי…" וכו…כמובן שזה יותר מורכב. ואז כמו שבשלב הראשון יש לי את האפשרות ללמוד ולהיות מודע למה שגרם לי סביבתית להרגיש באופן מסוים לאחר מאורע חיצוני. אני יכול ללמוד גם את עצמי פנימה ולבחון את אמונותי, תפיסתי העצמית, יכולותיי המעשיות וההתנהגותיות וכו ולשאול לאחר מעשה אך מתוך הארסנל הזה הייתי יכול להוציא כלים טובים יותר להתמודדות עם אותה הסיטואציה או משו דומה, ולא פחות חשוב סיטואציה צפויה בעתיד הנראה לעין שיש לה זיקה עם הסיטואציה שחלפה. ושוב "איך אני רוצה להיות שם? בחויה הפנימית של עצמי, וגם באופן החיצוני שלי, ומה המטרה/ות שאני רוצה להשיג מזה? והאם זה הגיוני שאם אפעל כך אשיג כך?". 

בעצם ראינו שתי מתודות של הגברת מודעות והפעלה אקטיבית של בחירה באופן שאם הזמן, הכנות, האומץ והתשוקה לחיים יצליחו לגרום לנו לעצב את עצמנו, ריגשותינו ויכולותינו באופן בו אנו חפצים לחיות בעולם הזה.

חברים, בני זוג ולעיתים רחוקות בני משפחה אחרים יכולים לעזור מאוד במיוחד אם הם עושים זאת על עצמם, להבין יחד את הרקע היוצר החיצוני הפאסיבי ולהתאמן באופן יחסית שמור ובתנאי אהבה, על היכולת הפנימית של ההכרה ליזום שינוי ופירוש מחודש ובכך לבנות מהניסיון במקום הר של משקעים, ארמון של זכרון חיובי.

המשך בחלק ב'

מצאתי היתייחסות נחמדה אצל נגה הראובני בספרו טבע ונוף במורשת ישראל על קריאת שמע ועל איזכור שמן הזית =היצהר, פרי הגפן = היין והדגן = חיטה ושעורה. הוא מאיר שהחיטה השעורה הגפן והזית הם העיקריים כלכלית מבין ענפי המשק של 7 המינים, ושהם זקוקים לתנאים טבעיים שונים אלו מאלו (אשמח להרחבה של מבין בנושא…) כך שקריאת ה"אחד" בקריאת שמע באה גם להזכיר לבני ישראל שאל להם לעבוד את האלים השונים כי כל אחד מהם יעזור למיני צומח שונים ובלא איזון יפגע באחרים אלא עליהם לעבוד למקור כל הכוחות המאוחד, וזה במובן ששם אלוהים=הטבע. כמובן שראובני מדגיש את זכרון הארץ ואת החוכמה המעשית אשר נשמרת באופן הזה במהלך כל הגלות.

ויש אולי לחשוב ולתהות בנוגע לכוחות התומכים בכל ענף משקי ולבחון היכן אנחנו היום ממבחינת מצבנו הכלכלי-חברתי, מה הן האמונות/ערכים ומתוכן המעשים/הקשרים הכלכליים אשר תומכים כל ענף וענף במשק הישראלי הנוכחי, האם בפעולותינו אנו מעודדים ומשמרים יציבות סביבתית, כלכלית, חברתית, בטחונית, ריבונית, מוסרית…. או לאו, האם אנו זוכרים ליצור משק מאוזן והאם אנו יוצרים מתוך כך תחושת שותפות במשק ובחיים הכלכלים-חברתיים באופן שנוכל להגיד שאנו משיאים את מאמצינו באופן שגורם לנו להרגיש שטבענו וצרכינו "אחד" המה.
בזה יש שאלה מי משרת את מי… הכלכלה את החברה או החברה את הכלכלה. או נאמר זאת כך, האם הכלכלה מכתיבה לחברה את ערכיה דרך השפעה חומרית ומבנית והחברה צריכה להתאים את עצמה לתנאים הפיזיים?…. אפשר לטעון שכן, ואף ראוי שיהיה כך לפי פירמידת הצרכים של מאסלו וגם לפי קריאת שמע, קרי שעלינו לקיים ערכים אשר תורמים לפעולה חברתית תקינה אשר תביא לאיזון ושגשוג כלכלי.

או שעל ערכי האחדות החברתיים והערכיים לקבוע ולעצב את הכלכלה והמבנה האירגוני שלה, דבר הנפוץ כחוקה/תורה וכו אשר אנו חסרים הסכמה בה מבחינה חברתית.

במשך שנים התעמקתי בנושא הצורך בחוקה למדינתנו על הניסיונות לכך מכל מיני צדדים של החברה ובכלל זה ניסיונות הרב הרצוג ואחרים ליצור תשתית משותפת והתפתחותית בין החופשיים למסורתיים….כעת עלתה לי הנקודה לעיל כצורך אשר נובע מחלופת "מצב העניינים כרגיל" הנוכחית… אשר בעתיה העדר היכולת ליצור תורה אחת (הגיוון השוני ומיעוטים אינם צריכים להפגע ומי שמכיר באמת יודע את עומק החזון של מסורת ישראל ואת היכולת ההלכתית המשלימה) יוצרת בהכרח היגררות חברתית כללית, מגזרית ואף אישית אל תיעדוף חיי החומר הכלכלה וכו באופן המפצל את כוחותינו ערכינו תקוותינו האינטרסים שלנו ובסופו של דבר לכידותנו ותפיסתנו העצמית….כפי שאנו מוזהרים בקיראת שמע לפי הפירוש לעיל שלא נעבוד כל אחד כוח אחר במציאות אלא נעבוד את מקור הכוחות ונפעל בעבודתנו זאת כמפתחי כל הגידולים החקלאיים/כלכליים באופן מאוזן ומפרה ביניהם.

אשמח לדעות בנושא, לעניות דעתי כמובן שיש צורך בשפה ערכית עשירה עמוקה ורחבה דיו כדי לערסל בתוכה את כל עושרנו הערכי המגוון ומתוך כך ליצור תורה/חוקה שתיתן מסגרת מבנית ותעדוף ערכי ומתוך כך גם אמות מידה לחיים הכלכליים כך שמצד אחד ניהיה קשובים למציאות הכלכלית המורכבת (יותר מלגדל מספר גידולים לצריכה עצמית וקצת יצוא ויבוא) ונתעדף בהתאם ומצד שני התיעדוף יהיה מתוך פרספקטיבה של יחד של ספינה אחת של משק אחד שבו הכוחות כולם נצרכים ושהוא משרת כעושר חומרי את כולם ושמטרתו להעניק בסיס יציב ובטוח לחיי חברה ותרבות עשירים ופוריים החוגגים ומעמיקים את ערכנו, אנושיותנו ואופן חוויתנו את הבריאה וסתם היום יום הפשוט, הצחוק, ההתבוננות, האוכל, הנגיעה.

נקודה נוספת, שהאירה לי היא שאם נתייחס למושג אלוהים כהטבע אזי בקריאת שמע אנו אומרים "שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד" קרי השם הוא טבענו והשם שהוא טבענו הוא אחד, כך שיש כאן אמירה על מהותנו הנשמתית האישית ועל אחדות הנשמה הכללית שלנו , בכך ישראל מהווה הן שם פרטי והן שם קיבוצי.
לרוב בכתבי חסידות אנו מוצאים דווקא היתייחסות/מטבע לשון ל"נפש הישראלית" ולא "רוח ישראלית" או "נשמה ישראלית"…. אפשר לומר שנפש לעיתים משמשת כמילה הכוללת בתוכה את כל הרבדים הדקים מן הגוף ואפשר גם לתהות אולי יש בעניין הישראליות דווקא קשר או התגשמות מסוימת ברובד הנפשי דווקא.

יעקב אבינו שזימן אליו את בניו ונכדיו אל מיתתו בערש דווי, הביט בהם ונאנח, הרי אלו בני שפחות שחורים ואלו בני הנשים לבנים, זה דומה לעשו וההוא לפרעה, זה בעל מלאכה כזה וזה בעל מלאכה מתחרה, הכיצד יסתדרו הכיצד ישארו עם אחד? היגשימו יחדיו את משוואת האחווה? את תקוות האנושות? את תורת ה'?, מועקה גדולה התפשטה בחזהו של אבינו הקדוש, דמעות זלגו על לחיו מעיניו התכולות מזוקן, וגרונו דאב, הביטו בו האחים והנכדים, נידרכו על עומדם, כרכו ידיים זה על כתפי זה במעגל סביבו והביטו באביהם זקנם במבט נחוש ומתנצל.

היה זה רגע של תיקון, תיקון שנאת אחים, תיקון אמונה ונאמנות, היתה זו ברית של ראשי שבטים, ברית נשמה על גבי ברית הדם אשר לנצח נשחקת. לרגע נשבה הרוח, נעצמו עיניהם ברטט לבב,כנף האוהל הצליפה הוראת שעה ובת קול דיברה מגרונם. " שמע ישראל!,אדוני אלוהינו! ,אדוני אחד!" בסיום הד' נפסקה הרוח, דלת האוהל נסגרה בחושך גם כן.

עיני אביהם נעצמו ודמעותיו המשיכו לזלוג ללא הפסק, נשימתו נפסקה וליבו נדם, חיוך קל ניכר בפניו, ידוע ידע שישראל הם! וכל השוני שבעולם לא יפרידם אלא דווקא יחברם בברית אחים, באחדות הפכים. ידע ישראל ביום ההוא שחינוכו צלח שברכותיו ימומשו, שמח ונדם.

השבטים נשארו בחיבוקם עוד מספר דקות, דמעות זרמו מפניהם יוצרות מעגל מים סביב מיטתו, אוחזים זה בזה ולאט לאט יהודה ויוסף הרימו מבטם, אחריהם אפרים ראובן ובנימין עד האחרון שבהם הסתכלו כעת זה בזה במבטים מחויבים של לוחמים לפני קרב, של מחנכים לפני שנת הלימודים, של אחים שותפים הקשורים בגורלם ויעודם.

זה לא יצליח בלי רעו היפוכו, וזה יכשל עם אחיו, נשמה אחת להם ונפשות שונות, כך מתחיל סיפורו של עם ישראל ובמילואו את משוואת האחווה בין כל משפחת האומות יתמלא יעוד ישורון.

סרט בשני חלקים, חובה! "האוהל האדום" מבוסס על הספר….מגלגל את סיפורה של דינה באופן אנושי ומעניין.

 

המסע בעקבות השבטים האבודים והאחדות האבודה

בפרשת השבוע, ויגש, האחים נפגשים מחדש עם יוסף – האח האבוד. בעת ההיא התגשם החלום של איחוד בני ישראל. חלום זה ממשיך עד ימינו כשכל האחים חוזרים מגלותם, ואנו עדיין ממתינים לשובם של שבטי ישראל.
אנו שמחים לשתף עמכם את ספרה של ענת רפאלוב העוסק בחיבור בין שני העולמות הללו. על רקע עלילת מתח של חיפוש אחר עשרת השבטים נשזר החוט לימינו אנו, למסע הפרטי שלנו לזהות ולמסע הלאומי לאחדות.

 אפשר להוריד את הספר בקישור הזה: לא כל השבילים מובילים

כמה מילים על הספר מאת המחברת:

אורן, סטודנט לפיזיקה ופילוסופיה, מחליט בדקה ה-99 להצטרף למשלחת מחקר בעקבות "עשרת השבטים האבודים".
ביחד עם אחיו ההייטקיסט ופרופסור לבלשנות הם מפענחים צופן בכתב עתיק, ונדהמים לגלות בו סדרת רמזים מוסווית המובילה למקום המסתור של גולי שומרון משבט אפרים. אולם התגלית המרעישה מעוררת מיד כת שטנית המנסה להשיג את העתיקות יקרות הערך החבויות שם. ראש הכת יעשה הכול כדי שהסודות שהתגלו יגיעו לידיו.
לפתע אורן מוצא את עצמו בתוך הרפתקה מסעירה ועתירת תהפוכות באזורים הנידחים והאקזוטיים של יבשת אסיה. במהלך מרדף מצמרר ועוצר נשימה המתנהל במנהרה תת-קרקעית החבויה בין שרידי הטירה הנטושה הוא כמעט מאבד את האוצר שזה עתה מצאו. דווקא כאשר הכול נראה אבוד, מתרחשת תפנית מפתיעה ובלתי צפויה ההופכת את הקערה (העתיקה) על פיה…

"לא כל השבילים מובילים" הוא מותחן פעולה על רקע תעלומה היסטורית וארכאולוגית. הוא סוחף את הקורא למסע מרתק של גילוי אוצרות חבויים, פענוח צפנים, מיסטיקה וגם – מסע פנימי וחיפוש דרך.
גיבור הספר היוצא לחפש אחר השבטים האבודים מחפש גם אחר חלומו למשמעות. פענוח הסודות של שרידי השבטים חושף אותו למורשתם של השבטים האבודים, מורשת שאבדה לנו ביחד אתם. הגילויים האלה מטלטלים את יסודות עולמו.
זהו מסע מלא התמודדויות ורב-רבדים: פיזי, רגשי ורוחני. בדרך לחיפוש השבטים נוגעת המחברת גם בשאלות הלא פשוטות של משמעות החיים והייעוד אישי, והאחדות בעם.

צוות חזון מודים לענת ששיתפה אותנו ביוזמה ואפשרה לנו לפרסם את הספר באתר.

ושוב קישור להורדת הספר: לא כל השבילים מובילים

חנוכה לשון חינוך

איזה חינוך? המצווה בחנוכה היא "נר איש וביתו", כלומר את הנרות מדליקה כל משפחה ומשפחה בביתה. לכן נראה שהכוונה בחינוך היא קודם כל למה שמתרחש בבית, בין הורים וילדיהם, ולא בבית הספר או כל מוסד חינוכי אחר.
הגמרא במסכת שבת (כג ע"א) דנה בשאלה איך ניתן לברך על מצוות הדלקת נרות "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר (של) חנוכה" כאשר לא כתוב בתורה הציווי להדליק נרות? הקב"ה לא ציווה אותנו בתורה להדליק נרות חנוכה אז למה אנחנו מברכים ש"ציוונו"?

הגמרא מביאה שני פסוקים ללמוד מהם את התשובה. התשובה הרגילה נובעת מהפסוק הראשון שמביאה הגמרא: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:" (דברים יז, א). התורה מצווה אותנו לקיים את מצוות התורה כמו שיורו לנו חכמי הדור המחדשים את התורה בהתאם לזמן. מכיוון שהתורה צריך להתחדש בכל זמן וזמן, היא נותנת את הסמכות לחכמי הדור לפסוק בהתאם להבנתם השכלית ולהכרעת הרוב.

אבל הגמרא מביאה פסוק נוסף לביסוס סמכותם של חכמים לקבוע את חנוכה בתור מצווה מהתורה: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז). כנראה היה צריך רב ממוצא ספרדי־מסורתי ללמד אותנו שזהו הפסוק החשוב יותר לעניינו של חנוכה, הדברים שאומר עליו מבוססים על פרשנותו של הרב אשכנזי (מניטו) לסוגיה[1].
הפסוק פותח ביכולת הזיכרון ההיסטורי של העבר המבסס את היכולת להבין את המציאות של כל דור ודור. המאבקים ובעיות היסוד של ההיסטוריה האנושית חוזרים על עצמם בכל תקופה ותקופה בלבוש אחר ויש לזהות את השחקנים החדשים כדי להתמודד נכון עם אתגרי התקופה. איך אפשר לעשות זאת? "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". יש לשים לב לסדר: הילד שואל קודם כל את אביו (אָבִיךָ) ואחר כך פונה לחכמי הדור (זְקֵנֶיךָ)[2]. במושגים של מניטו – האב קודם לרב. עם ישראל הוא קודם כל זהות לאומית של בני אברהם, יצחק ויעקב, ורק אחר כך באה התורה או הדת של משה רבנו.

אם כן לפי הפסוק הזה הגמרא קובעת שהסמכות של חכמים לתקן את הברכה באה מהזהות שכל ילד ישראלי מקבל משני הוריו בביתו. חכמי ישראל יכלו לגלות שחגיגת החנוכה בהדלקת נרות היא רצון ה' רק בגלל שהם נולדו לאבות מעם ישראל. זו לא החכמה של חכמי ישראל כמו שחשבו היוונים, זו הייחודיות של הזהות הישראלית והייחודיות של הקריאה שלה בתורה שבכתב.
אז מה כל כך מיוחד בזהות הזו? או במילים אחרות, לְמָה האבות מחנכים את בניהם בעם ישראל? הייחוד של זהות אבותינו הוא ההצלחה בפרויקט הבסיסי של האנושות לפני הופעת עם ישראל וגילוי התורה – הפרויקט של המוסר או האחדות, "דרך ארץ" בלשון המדרש[3]. כמו שמתארת התורה, רק אברהם, יצחק, יעקב ובניו הצליחו במידה מסוימת במשימה הזו בתוך המשפחה. לא סתם כנראה אנו קוראים את פרשות המחלוקת וההשלמה של האחים בתקופת החנוכה. את התורה הזו, תורת האב בלשון מניטו, מעבירים בני ישראל והיהודים מאז ועד היום מאב לבנו. אפשר גם לומר זאת כך: עם ישראל שרד את כל ההיסטוריה הקשה שלו, על כל החורבנות, הגלויות והשואות, לא בגלל החכמה יוצאת הדופן של חכמיו ולא בגלל הציות המופתי של בניו לחוק ההלכתי או לערכי התורה. הוא התגבר על כל המכשולים וקם לתחייה בגלל הסוד של החינוך היהודי והמשפחה היהודית. בגלל שהוא שמר על הזהות הייחודית שלו בכל חילופי העתים.

הרב שלמה קרליבך מסביר שיש הבדל מהותי בין הורה למורה בחינוך ובהתפתחות של הילדים[4]. המורה, בהנחה שהוא גם מחנך, מנחיל לילדים את הערכים מתוך בחירה. התורה של הרב או המחנך באה אלינו מבחוץ, כערכים או כחוק, ואנחנו נדרשים לבחור בה ולקבל אותה עלינו. זה אינו החינוך שהילדים סופגים מהוריהם. הרב קרליבך מגדיר זאת כך: ההורים מנחילים לילדיהם את הקדושה הטבעית שאינה זקוקה לבחירה, מה שמעל הבחירה. הורים שראויים להיות מחנכים לילדיהם צריכים להיות הורים ולא רבנים. הקשר שלהם לזהותם המוסרית ולקדושה לא מתחיל במודע ובשכל, הוא מתחיל במידות – בהתנהגות המוסרית – ובאמונה אמתית ונוקבת בטוב. ככל שהמידות האלה יותר טבעיות להורים ויותר מנהלות את חייהם, גם הילדים סופגים מהם את התורה במידות ובאמונה. זו ההכנה הביתית הראויה לבחירה בקבלת עול חיצונית של ערכים וחוק בשביל תיקון המרחב הלאומי והאנושי המשותף.
קשר כזה יכול להיווצר רק בין הורים וילדים כי בסוף הם כולם חלק מאותה נשמה, ושום אדם חיצוני לא יכול להכיר באמת את הצורך המיוחד של הילד חוץ מהוריו. ייתכן שזו אחת המשמעויות של "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ…" (משלי כב, ו) – רק ההורים יכולים באמת לדעת את דרכו של הילד שלהם. נכון שיש גם מחנכים עם בחינה של "אבות", אבל עדיין אין תחליף למרחב המשפחתי.

לסיום נאמר מילה על המאבק ביוונים בהקשר לדברינו. היוונים, שהיו הראשונים לתרגם את התורה שבכתב, רצו לנתק את התורה מישראל. המדרש מסביר את עמדתם כך: "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל" (ויקרא רבה ט, יט). כבר אמרו מפרשים רבים שקֶרן השור מרמזת לחטא העגל. היוונים כמו אמרו לנו: "קיבלתם תורה וחטאתם מיד, סימן שאינכם מיוחדים ושאין לכם חלק באלוהי ישראל". הם רצו את החכמה של התורה וביקשו לנתק אותה מעם ישראל. עניין זה בא לידי ביטוי גם בגזרות על הבית היהודי שמובאות במדרשים המעטים על חנוכה.
היוונים רצו גם הם לחנך, הם האמינו בכוח ההיגיון והפילוסופיה לכוון את האדם לטוב. הם רצו לשלוט בכל העולם ולהנחיל לו את התרבות שלהם כדי להביא שלום עולמי ותיקון עולם. המלחמה שלנו עם היוונים נובעת מהיומרה שלהם לחנך את האדם לפי ההיגיון, בעוד אנו מציעים שהחינוך מתחיל מהזהות שמונחלת בבית. החינוך שלנו מתחיל מהתביעה המוסרית להכיר בצלם אלוהים שנמצא באחר וממשיך במציאת אחדות המידות בכל התנגשות ערכים במציאות. זו הנקודה שעליה שמרנו בחג החנוכה, והיוונים באמת לא יכלו להשיג אותה למרות חכמת ההיגיון והמדע שלהם. היא באה מהאמונה ולא מהשכל.
אמנם ניצחנו אז, אבל המלחמה עוד לא הסתיימה. החכמה של יוון ממשיכה לטמא הרבה מחיינו כאן בארץ, הן בעולם החול והן בעולם הקודש. עלינו לשוב ולמצוא את תורת אבותינו ולהנחיל אותה לילדינו, עד שלא נזדקק עוד להיגיון היווני במקומות שרק חכמת ישראל יכולה להציע פתרונות.

[1] "מדרש בסוד ההפכים", עמ' 179–196.

[2] אפשר למצוא כאן גם רמז להגדה של פסח (וְיַגֵּדְךָ) שהיא כול כולה לימוד בין הורים וילדיהם.

[3] ילקוט שמעוני לבראשית, ג, לד: "לשמור את דרך זו דרך הארץ מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים, ואין עץ אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא".

[4] "אבן שלמה על התורה", עמ' 255.

נויאלטנוילנד – ספר מומלץ קישור לספר המלא- כאן בשנת 1902 פרסם חוזה המדינה, ד"ר תאודור הרצל, את ספרו האוטופי 'אלטנוילנד'. מאה שנה אחר-כך, מציג סופר ישראלי עבוד חפשי בשם 'נויאלטנוילנד'. הספר יצא לאור בשנת2002 – בדיוק מאה שנה אחרי המקור. הסיפור והדמויות דומים מאד למקור של הרצל, אך הספר החדש מגיש כמה הצעות מרתקות לעתידה של ישראל. מטרתו העיקרית היא לעורר דיון ציבורי על כמה חידושים יצירתיים, העשויים לחדש את תחושת התקוה ואת הלכידות החברתית של עם ישראל בארצו. העלילה האסטרונאוט פרדי לואיס פורש מנאס"א ומצטרף לפרופסור קרנסקי, מדען רוסי מוזר, במשימה מטורפת: מסע לחלל, עם סיכויים קלושים לחזרה לכדור הארץ. בדרכם לאתר השיגור ברוסיה, עוברים קרנסקי ופרדי בישראל, שם מכינים להם את מחשבי החללית. פרדי מגיב ברגשות מעורבים לפגישתו הראשונה עם ארץ אבותיו… שנים רבות אחר כך, שבים קרנסקי ופרדי ממסעם ונוחתים בבסיס החלל ליד באר שבע. מארחם הישראלי, דוד ינון, מזמין אותם להתארח בביתו ולסייר בארץ ישראל. קרנסקי ופרדי מופתעים מהשיפורים במציאות הישראלית. השינוי העיקרי הוא חברתי, תרבותי ופוליטי: השיטה החוקתית החדשה – 'הדמוקרטיה הקהילתית' – היא לבה של 'הציונות החדשה'. הספר מציע דרך חדשה להתמודדות עם אתגרי האלף השלישי. דרך זו עשויה להציע גם כיוונים חדשים למזרח התיכון המסוכסך, ואולי אף טומנת זרע יצירתי לעיצוב פתרונות חברתיים ופוליטיים חדשים ליחסי ישראל-ערב.

מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

זלזול המגזר הערבי במפעלו של שמעון פרס יכול להעיד על כישלון השמאל בביסוס חזון הדו–קיום הליברלי. המשימה מוטלת כעת על הציונות הדתית, המדברת בשפה של ערכים וזהות

View original post 1,660 מילים נוספות

 למחקר המלא – כאן . פורסם במכון לאסטרטגיה ציונית – כאן

השבת רכוש ופליטים בעקבות סכסוכים אלימים במאה ה-20

מאת ליאור בן חיים

בשנים האחרונות שבה ועולה הטענה שלפיה חרגה מדינת ישראל מאמות המידה הבין-לאומיות ומהחוק הבין-לאומי בכל הנוגע למדיניותה באשר לזכות הפליטים הערבים במקרקעין ובפיצויי רכוש. טיעונים אלה מנסים ליצור מצג שווא לפיו מדינת ישראל מנהלת מדיניות מפלה כלפי האוכלוסיה הערבית. לפיכך ראינו את עצמנו מחויבים לעמוד על טענות אלו ולבררן מיסודן. לשם כך ערכנו מחקר משווה, הן בדיני החוק הבין-לאומי בעניין הן במדיניות בפועל של 29 מדינות מייצגות.

הדין הבין-לאומי אינו כדין מדינתי, והוא מתאפיין בקבלה רצונית של אמנות ושל החלטות רוביות. בשנת 1954 אשררה ממשלת ישראל את אמנת הפליטים וב-1968 אשררה את פרוטוקול ההרחבה של האמנה מ-1967. אולם, הכנסת מעולם לא עיגנה את הוראות האמנה והפרוטוקול בחוקי המדינה הפנימיים, כך שחתימה ואשרור כאלה הם הצהרתיים בלבד (או לכל הפחות שנויים במחלוקת) ועל כן אינם מחייבים את מדינת ישראל. כמו כן השמיעה מדינת ישראל את טענותיה בדבר נוסח האמנה ובדבר המנדטים של ארגוני הפליטים, אך האמנות לא נפתחו לדיון מחודש המתאים לעניין הפליטים משני הצדדים בקונפליקט הערבי-יהודי.

מצאנו שאין בחוק הבין-לאומי חיוב להשבת פליטים בכפייה; תופעת השבת פליטים זו מוכרת רק מסכסוכים משנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך. כמו כן מצאנו שמדינות ריבוניות השיבו זכויות במקרקעין והסדירו פיצויים באופן רצוני, מתוך הסכמי מסגרת הדדיים וכחלק מקידום יחסים חיובי או לחלופין כחלק מהסכמי כניעה. מקרים אלה אינם הולמים את הרקע ההיסטורי ואת מצב היחסים השורר בין מדינות ערב וישראל. מהמקרים שנבחנו ניכר שיש משמעות לפער התפיסות באופן הגדרת התוקפן והקורבן (ולעתים אף בהתאם לזהותם) בעיני הקהילה הבין-לאומית. במקרים שבהם ניצח הצד המותקף בסופו של דבר, וגרם לפליטים מאוכלוסיית התוקפן, הוכשרו הגירוש והחרמת הרכוש על ידי מעצמות העולם ולרוב בחסותן ממש.

במקרי תביעות הדדיות בעניין פליטים ורכושם סתמו רוב המדינות את הגולל על פתיחת העניין או לחלופין אפשרו חלון הזדמנויות קצר, שכלל פיצוי חלקי בלי החזרת בעלות על שטחים. לעומתן, מדינות שיש להן עבר של הלאמה כללית, השיבו רק לאזרחיהן או לתושביהן זכויות במקרקעין. רק בהסכמי כניעה שנחתמו מאז שנות ה-90 ונועדו להעניש מדינה תוקפנית ניסו להחזיר פליטים לבתיהם, ניסיון שלפי המחקר ולפי ארגוני האו”ם נכשל בכל הרמות. לעומת זאת, השבת זכויות על רכוש ומקרקעין נעשתה רק באופן רצוני, בלי לחץ חיצוני וכחלק מהסדרת יחסים בין מדינות בשלום.

במחקר משווה זה נבדקו פרמטרים רבים של 29 מדינות וישויות ריבוניות – שאינן ישראל או מדינות ערב – שלהן עבר של הלאמת רכוש מאז מלחמת העולם השנייה ועד היום. נמצא כי 13 מדינות שילמו פיצויים מסוימים, 8 מדינות שילמו פיצויים גם ליורשים מקרבה ראשונה, 2 מדינות שהוחזרו אליהן פליטים (בשתיהן הסכסוך האלים המשיך לאחר השבת הפליטים) ו-12 מדינות בהן הוחזרה הבעלות על הקרקע לזרים או לפליטים. המדיניות השלטת עד שנות ה-90 של המאה ה-20 הייתה יצירת רציפות אתנית כדרך למניעת סכסוכים בעתיד וכצעדי ענישה.

כל המקרים של קונפליקטים מייצרי פליטות שנבחרו מתייחסים למדינות מערביות או לכאלה שמופעלים עליהן לחצים להישמע לנורמות המערב. על אף בחירת קבוצת מדגם לא מייצגת של אומות העולם, שום פרמטר מהותי לא התממש אפילו ב-50% ממדינות המדגם, כך שאפשר לומר שגם מבחינה בלתי-פורמלית גורפת, המדינות השונות אינן רואות עצמן מחויבות להשבת פליטים ולפיצויים ברכוש או במקרקעין. גם המדינות שכן בחרו לפצות עשו זאת לרוב מתוך המניעים שלהן ומתוך הקשר גאו-פוליטי שונה בתכלית מההקשר הישראלי.

בעלות הברית התכנסו בוועידת פוטסדם ביולי 1945, ונועדו בה להסדרת הכיבוש המשותף ראשי ברית המועצות דאז, ארצות הברית ובריטניה. בעלות הברית סיכמו להעביר 12–16 מיליון גרמנים ממזרח אירופה לשטח גרמניה, תוך הפקעת רכושם וקרקעותיהם ללא פיצוי. יותר משני מיליון גרמנים מתו במסע ההגירה. ארצות הברית כלאה במחנות 11,507 אזרחים ממוצא גרמני במהלך מלחמת העולם השנייה, וגירשה מאזורי החוף רבים אחרים. בסביבות 120 אלף אזרחים ותושבים ממוצא יפני גורשו ממערב ארצות הברית ונכלאו בשנות המלחמה, בעוד הוחרמו קרקעותיהם ורכושם. ב-1988 וב-1992 חוקק הקונגרס חוקי פיצויים על אבדן רכוש וסבל ליפנים בלבד. בזמן מלחמת העולם השנייה נכלאובבריטניהכ-19 אלף אזרחים ממוצא איטלקי ועוד אלפי אזרחים ממוצא גרמני. כשבעת אלפים מאזרחי מדינות האויב גורשו לקנדה. המגורשים מעולם לא פוצו ורכושם לא הוחזר להם. צרפת שילמה במצטבר שישה מיליארד דולר כספי פיצויים על עוולות משטר וישי. לאחר מלחמת העולם השנייה החליטו בצרפת שלא לקלוט פליטים בשטחים שבשליטתה. היא הבחינה בין פליטים מזמן המלחמה, שכבר היו בתחומי שליטתה ונרשמו לפי תאריכי הגעתם, ובין פליטים שהגיעו לאחר המלחמה – וגורשו. למגורשים אלו לא שולמו פיצויים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, סין – ששלטה בזמנה על טאיוואן – גירשה מהאי 90% מהיפנים. הם מעולם לא קיבלו כל פיצויים, לא מהסינים ולא מהטאיוואנים. משנת 1959 ברחו מטיבט יותר מ-150 אלף איש בעקבות רדיפות הסינים, וגם הם מעולם לא קיבלו כל פיצויים שהם. הכיבוש הסיני והדיכוי הדתי-תרבותי נמשך בטיבט עד היום.

הודו ופקיסטן הוקמו ב-1947 מתוך חלוקת שטח המושבה הבריטית, שגרמה להגירת עשרות מיליונים – שעד היום לא קיבלו פיצויים – וכן לא נערך שיערוך כללי מוסכם של הרכוש והאדמות בכל הצדדים. ההגירה לוותה במעשי אלימות קשים בהיקף עצום.

ב-1974 פלשה טורקיה לאי קפריסין והקימה שם אוטונומיה טורקית בלתי-מוכרת, ובמהלך מאורעות אלו ברחו 200 אלף פליטים יוונים מהאזור הטורקי, ו-60 אלף טורקים – מהאזור היווני. עד היום לא הוסדרו זכויותיהם על רכוש ועל מקרקעין ולא נקבעו פיצויים על פשעי מלחמה.

בהסכם לאיחוד גרמניה מ-1990 הובהר שתוקף כל זכויות המקרקעין שקדמו למלחמת העולם השנייה ולחלוקת גרמניה בין המעצמות הם בטלים ומבוטלים, כפי שהיה עד מועד ההסכם בשני חלקי גרמניה. נקבעה אי-יכולתו של זכאי לממש בעלות על הנכס שהולאם בשנים 1949–1972, אך הוא הוכר כבעל זכויות משוערכות. גרמניה לא נדרשה בהסכם כניעתה ובהסכמים שלאחר מכן להחזיר פליטים לתחומה, אך חויבה לשלם פיצויים למדינות ולאנשים פרטיים על נזקי מלחמה ואבדן רכוש בלבד.

הקונפליקט האלים עם גאורגיה בדרום אוסטיה התחיל בשנת 1991–1992, ובמהלכו ברחו המיעוטים משני צדי הגבול אל אזור הרוב שלהם. גם שם אין פיצויי רכוש ומקרקעין או החזרת פליטים.

לסיכום, נמצא שמבחינה פורמלית, בהתאם לדין הבין-לאומי, אין זכות שיבה לפליטים מתוקף הדין הבינלאומי המחייב. מצאנו שמבחינה בלתי-פורמלית מדינות שונות פעלו בדרכים מגוונות מאוד בהתאם לשיקולים פנים מדינתיים, כפי שגם מוצג בטבלאות הסיכום המופיעות בסוף המסמך. בין יתר ההמלצות המופיעות בפרק הסיכום, אנו מבקשים להמליץ לממשלת ישראל להשתמש בדוגמאות ההיסטוריות הרבות המוצגות במחקר לנטרול טענות הסרק המופנות כנגדה.

שלום חברים,

אנו שמחים להודיע כי במהלך התקופה האחרונה שדרגנו את הבלוג לאתר ברמה יותר גבוה ונגישה בכתובת:

http://www.tnuathazon.org/

כל המכותבים למייל זה קיבלו התראות הרשמה לרשימת התפוצה של האתר החדש כדי שתוכלו להמשיך ולקבל מאיתנו עדכונים.

מי שאינו מעוניין בהמשך יכול לבטל את הרישום ועמכם הסליחה.

בברכה וטוב,

תנועת חזון

 

תנועת האחמדים

בהמשך להתבוננות על מאזן היחסים הבינלאומי ובמרכזו האסלאם והמערב כציווילזציות מתנגשות ומתוך רצון לחדש את מערך היחסים ולבנות אותו מחדש על בסיס ישראלי אנו מביאים לכם חומרים על תנועה שיכולה להוות בעלי ברית מתוך האסלאם ליצירת אותה מערכת יחסים רצויה. האחמדים מחדשים בעיקר במבט החדש שלהם על הקוראן ומצוות הדת ובראשן הג'יהאד. פרשנות כזו יכולה בעזרת בניית יחסים אמיצים עם ישראל ותורתו להוביל קו חדש ומעצים בתוך האסלאם. היותה של התנועה כל-כך נפוצה ורחבה ובעלת מרכזים גם כאן בישאל יכולה להוות מפתח ביצירת מדיניות של שיתוף פעולה לקידום הדדי של המסר שלהם כלפי האוכלוסיה הערבית בישראל בעיקר ובעולם כולו כדי לבנות תודעה של קשר חדש לישראל באסלאם עצמו.

על התנועה

התנועה האחמדית נוסדה במדינת פנג'אב שבהודו הבריטית במאה ה-19 על ידי מירזא גולאם אחמד אל-קאדיאני (1908-1835) ונקראת על שמו. בגיל 40 הכריז כי אללה הטיל עליו לחדש פני הדת המוסלמית ולהשליט בעולם צדק ויושר. לאחר חלוקת הודו למדינה בעלת רוב הינדי ולמדינה מוסלמית, עבר המרכז הדתי לעיר רבואה. התנועה נרדפה בפקיסטן במשך שנים והפעילות הדתית שלה הועברה ללונדון. כיום מפוזרים מרכזים של התנועה האחמדית במדינות רבות.
לקריאה נוספת

דברי אחד ממובילי התנועה בישראל –

 

לאתר התנועה (אנגלית)