פנחס שדה (1929-1994)
מתוך ספרו 'החיים כמשל' :
"מחברו של ספר זה חי בין אנשים אשר כל מה שנחשב בעיניו כעורק-הלב של החיים, היה מוזר וזר בעיניהם. לגביהם היו חכמת החיים והמוסר החברתי הדבר העליון, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להשיג אלא את הבינוני ובשום פנים לא את המוחלט, לא את הגדול, לא את הנלהב.
העיקר בעיניהם היה להתקיים קיום חומרי, סתמי, ציני; העיקר בעיניהם היה להיות איבר מן הגוף הגזעי, המדיני, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להבין מה זו באמת אהבה, מה זו בדידות, מה זו שירה, מה זו גאוניות, מהם טומאה וטוהר, מה זה קיום לפני אלוקים, מה זה אלוקים; הם היו יושבי חושך שכחי-אלוקים, וזה כלל לא היה אכפת להם.
מכיוון שהיו להם תיאטרונים, אנציקלופדיות ומרסקי גזר, הם דימו לדעת את כל התשובות, ולא הבינו שאין להם מושג אפילו על השאלות.
מכיוון שהיו להם עיתונים, אוניברסיטאות, בדחנים, גנבים, עסקנים, שרים, חרזנים, טפסרים וחורים וסגנים, הם היו שבעי-רצון וחשבו שזה הכול, ועל העיקר לא חשבו והעיקר לא היה אכפת להם…
בעוד הם נלחמים בחירוף נפש עם מצרים שמחוצה להם, היו עבדים חרופים למצרים שבתוך נפשם, לארץ האלילים וכלי הכסף, הבצלים והקישואים. הם היו משכילים להמציא מזור למדווי גופם, אבל היו נבערים ביחס לתקון נשמתם, עד שזו נרקבה וניטמטמה.
הם היו משכילים להמציא שעונים, ובתוך כך היו נבערים לגמרי מדעת מהותו של הזמן. הם לא הבינו שהזמן הוא מוות נצחי, ים שאין לו חופים. והנה בתוך הים הזה קיים אי זעיר, שארכו כהרף עין, ולהרף העין הזה קוראים בשם חיי אדם. והנה בהרף העין הזה מטיל אלוקים על היחיד להכריע בתוך נשמתו את ההכרעה המהותית".
מתוך 'הבעש"ט והלצים', פורסם בעיתון הארץ 1986:
"יצירות האמנות, הציור, השירה, המחשבה, נוצרות מתוך שמחה, לא מתוך כאב, לא מתוך עצב, מרירות, זעם.. שעות הדכדוך, הצער והזעם היו אמיתיות. ועם זאת, כאמור, לא הם, לדעתי, מהווים את מקורות היצירה, אלא איזו שמחה מהויתית, קמאית, מסתורית, אולי אף נסתרת כשלעצה. וכוונתי לומר כי אף אם נוצרת היצירה, אם נכתב השיר, במצב שהוא כשלעצמו מצב של כאב, בשעה של שברון לב קשה – ולא בלי ידיעה רושם אני כאן מילים אלה – הנה, במעמקיה של שעה זו, לא נראית ולא מוּדעת, גנוזה אותה שמחה. אולי שמחה זו היא, במובן מה, מושג זהה למושג הגאוניות. ואולי, מי יוכל לומר, מי מאתנו, בני תמותה בעודנו בעולם הזה, יודע, אולי שמחה זו היא איזה גל זעיר הבא ונוגע בנו מאיזה אוקיאנוס אינסופי, אוקיאנוס בלתי נראה ובלתי נודע לנו, של שמחה, של אושר בראשיתי, של חיים אינסופיים, חיים שהם מעבר לחיים ולמוות שלנו, אולי שמחה זו היא איזה הד, איזה רחש, המגיע אלינו מעולם אחר, או על-כל-פנים מעולם שאולי איננו אחר אבל הוא עולם שאין אנו מודעים לו, עולם שבו שורר צדק מהותי, עולם שבו מתמזגים הניגודים ומתאחדות כל הסתירות, העולם בבחינת אלוֹהוּת."
תנועת חזון 
כתיבת תגובה