דף הוגה – שבתי בן דב

שבתי בן דב – 1924-1978

שב"ד חיבר שני חיבורים מונומנטאליים: הראשון הגותי "סולם למלכות ישראל היעודה" בו הוא מפרט את חשיבתו הציונית העמוקה והרחבה, ודן באופן מעמיק עם השיטות הציוניות המקבילות. והשני, חיבור משפטי מובהק העוסק בתורת דיני הקניין תוך השוואה שיטתית של המשפט העברי לתורות משפט מערביות.

סולם למלכות ישראל היעודה – כרך ב'- ע"מ 280 :

"תנאי לפתרון הבעיות הגורליות של קיומנו ולהחזרת רגשי השמחה והאושר לרחובנו, אשר נעלמו ואינם קיימים עוד על אף הסיפוק האינדיבידואלי היחסי, הוא חידושה של דבקות חברתית טרנסצנדנטלית עזה כל כך בקרבנו, אשר תוכל לנתק את האיש ״הישראלי״ מצמיתותו לחייו הפרטיים היום יֿומיים ולנסוך בו כוח לוותר על הנוחוּת היום יֿומית היחסית שהוא נתון בה, כדי שיוכל לעמוד בכל הקשיים של פתרון בעיותינו הלאומיות."

"בניגוד לתורת הלאומיות האירופית הקלָסית, המלמדת שהבעיות הלאומיות אינן אלא מעין סיכום מכני של הבעיות האינדיבידואליות, מוצאים אנו במקרה שלנו דוגמה מובהקת לכך, שהבעיות הלאומיות עשויות לעמוד בסתירה גלויה לאינטרס הרגעי של כל ״אזרח״ לחוד, ושאף עֿל פֿי כֿן יהיו כל ״האזרחים״ אומללים בסיפוקם האישי היחסי, דווקא על רקע יחסיהם הלאומיים."

סולם למלכות ישראל היעודה – כרך א', הקדמות לחירות המחשבה העברית, עמ' 192-193:

"על ידי המגע החיובי עם המקורות של עצמו רוכש לו אפוא צו היהדות שלנו את הרגשת הזמן הטבועה בהם; מאֲרָעי ומקרי כביכול הוא נעשֶה שורשי, קבוע, מתמיד והכרֵחי, כפי שהוא באמת; הידיעה ההיסטורית הופכת מידיעה גרידא לתחושה, ההסבר המדעי הסוציולוגי הופך לגורם פסיכולוגי;.. והרצון העברי אינו מניע אותנו עוד סתם ״ככה״, כמו קודם, אלא מעתה – משום שהוא הצו של אברהם, יצחק ויעקב; לא הצו סתם מופיע עוד בנפשנו, אלא הצו של כל דורות ישראל שקדָמונו, כשהצו מקופל בהם, והם מקופלים בו, בהארת רגש אחת…

אולם, לא רק את תחושת העבר בלבד אנו רוכשים לנו אחר שסטינו ממקורות התרבות הגויִיִם ופנינו למקורות תרבותנו שלנו. תחושת עבר זו מגבירה במידה מהפכנית מהותית את האינטנסיביות של הרצון העברי הפועם בנו; אפשר לומר, שיסודות הקדושה, הטבועים ממילא בכל רצון תרבותי אינטנסיבי שהוא, באשר הם הם האינטנסיביות שלו, ואשר היו טבועים, כמובן, גם בצַו זה שלנו, מגבירים את עצמם בקרבנו מעתה, ומעצמם, בטור גיאומטרי כביכול, אחר שחזרו לינוק ממעיינות החיים שלהם מאז. הרצון הופך להיות ביטחון. באשר הוא מרגיש שבְּאינטנסיביות חדשה זו שלו אין דבר בעולם שיוכל לעמוד בפניו; תחושת העבר מתמזגת עם תחושת עתיד; היניקה מנֵצח העבר נוסכת בנו את הכוח לשלוח זרועות ולאחוז ולדבּוק בנצח העתיד; העם העברי חוזר להיות סנֶה בוער באש שאיננו אוּכָּל; הוא מוכן למעמד הר סיני מחדש. ומעמד הר סיני באינטנסיביות זו של קדושה הוא בלתי נמנע – זהו מעמד הר סיני."

סולם למלכו ישראל היעודה – כרך א', נבואה ומסורת בגאולה, עמ'  258:

".. מתוך הסוגים השונים של דברי הנבואה המופיעים במקורותינו יכולים אנו לראות, כי מבחינת התוכן עשויה הנבואה להתייחס אפילו להלכות ודינים מוכרים לחלוטין (כגון הלכות עבדים או שבת וכיו״ב)- אלא שקורה כי התוקף המוסרי של ההלכות מתרופף במציאות, ואז באה הנבואה להחיות את התוקף. כמו כן, [שנית], יש נבואות המתייחסות לערכם היחסי של מוסדות תורניים, כקרבנות או צומות; אך העיקר שבנבואות אלו איננו בקביעת ההערכה מן הבחינה הדוגמטית – שזוהי רק משמעותן העקיפה – אלא עיקרן הוא בפריצת השִגרה של אופן ההתייחסות המוסרית לאותם מוסדות בַּציבור. שלישית, יש נבואות המבשרות התפתחויות היסטוריות – אך גם באלה, לא עצם החזות ההיסטורית, מן הבחינה העובדתית הוא החשוב, אלא חשוב הוא החידוש שבהחדרת המשמעות המוסרית הכרוכה בדברים. סוג רביעי, שוב, הריהו בנבואות אשר תוכנן מתבטא בהוראת דרך מדינית – ואין צריך לומר כי ההכוונה המוסרית, שלא מתחומי השִגרה, היא היסוד המוּסד של אלה. יוצאות לכאורה מכלל זה הנבואות המתבטאות בחזיונות, כגון מראה המרכבה של יחזקאל; אך גם כאן, על כֿל פֿנים, העובדה היא שההישג הנבואי אינו מתבטא בעצם המראה, לגופו, כי אם בהעלאתה של תנופת הקודש הדינמית השופעת ממנו – ושוב נמצאים אנו אפוא בגדרי הכלל שאמרנו. ולבסוף, הוא הדין גם כֿן בַּמכלול של תורת משה, אשר מבחינת התוכן אמנם קובעת היא מערכת של דת, כעין הדינים הספציפיים אשר חכמים עשויים להסיק בדיעבד מתוכה; אולם, ההבדל הוא, שבאותם דינים באמת אין הגילוי מתבטא אלא בעצם תוכנו של הדין, בעוד אשר תורת משה המקורית כוללת לא רק את תוכן הדינים כשלעצמו, כי אם גם את המטען הדינמי של חיוב הדינים מעיקרא. והנה, אמנם, בשורה המחדשת את תנופת החִיות המוסרית של העם – היא היא שהיתה חסרה לנו בתקופת הגלות, והוא הדבר אשר אליו צופים אנו בדַבּרֵנו כַּיום על חידוש הנבואה."

סולם למלכות ישראל היעודה, כרך ב' משטר היובל, עמ' 327:

"תורתנו בחרה לפתור את הבעיה בדרך העקיפין המסובכת של הקמת חירות כלכלית אינדיבידואלית, שבה יהיה, מצד אחד, כל איש עברי אדון לעצמו ולפרנסתו ובלתי תלוי בחסד זולתו, ויהא אותו זולת, לפי שעה, צדיק שבצדיקים כל כמה שיהיה; אך את החירות הזאת, מצד שני, קיימה התורה רק במידה שיש בה באמת כדי לשמש את הדבקות בהוויה הלאומית מתוך חירות של רצון ואהבה׃ היא הִגבּילָתהּ במצוות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום, כדי למנוע את החירות האינדיבידואלית מלהיות אינדיבידואליסטית וכדי להחזיקה ברמה של שורשיות טרנסצנדנטלית. וגם את הסכנה שהחירות תחזור למעשה להיות עבדות על יֿדי הצטברות של כוח כלכלי עדיף ביד שכבות מִתעלות באה התורה למנוע, ולצורך זה צוּוֵינו על מצוַת הציר של כל ההרצאה הזאת – להחזיר על כנה משנת יובל אחת לרעותה את חלוקת ההון המקורית שנבנתה על פֿי קנה המידה של צורכי כל משפחה ומשפחה לפי גודלה. וכך נמצא בסופו של דבר מוחזר על כנו העיקרון ״מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו״, כי כל אדם נמצא עובד, ודווקא באופן חופשי, לפי יכולתו וכמלוא מידת מִרצו, בהינתן לו ליהנות בעצמו מפרי עמלו – סוף סוף גם היהודי אינו אלא בשר ודם, ואף הוא זקוק ליצר הרע מעט שידרבנו, ומה גם בשנים כתיקונן – ומצד שני לא ניתן לפרי העמל הזה להצטבר להון פרטי, החוזר ויוצר פֵּרות ללא עמל, אלא הוטל עליו, בהפכו מִפֵּרות להון, להיות הון לאומי, המוחזר שוב לכל בני האומה בשווה."

קישורים:

"סולמות למלכות ישראל היעודה" בלוג בעקבות כתבי שב"ד ההגותיים – לקריאה

גליון אלקטרוני של כל כתבי שב"ד באתר "דעת" – לקריאה , תורת דיני הקניין- מחקר השוואתי ביקורתי בין שיטות משפט המערב לבין שיטת המשפט העברית. –לקריאה.

אתר העוסק בחיבורו המשפטי של שב"ד – תורת דיני הקניין שלעיל. – לקריאה.