הקשת והברית – שלמה בוסקילה

ב"ה

 "מקדם"

יָהּ,  אָנָה  אֶמְצָאֲךָ?  /  מְקוֹמְךָ  נַעֲלָה  וְנֶעְלָם!

 וְאָנָה  לֹא  אֶמְצָאֲךָ?  /  כְּבוֹדְךָ  מָלֵא  עוֹלָם!  (ריה"ל)

"הקשת והברית"

 מהי הקשת?

למונח "קשת" ישנם 2 משמעויות עיקריות, הקשת ככלי ציד או ככלי נשק, והקשת כמופע ססגוני מרהיב בשמים. (מקשתות ראשוניות אלו הושאלו המושג והצורה למקומות אחרים).
האם יש קשר ביניהם? האם מלבד הצורה הקשתית המשותפת, ישנו קשר פנימי נוסף? מהו? מה משמעותה של הצורה הקשתית? מה מבטאת המילה "קשת"?

הקשת בענן

הבה נתבונן ראשית בקשת בענן!
הקשת בענן היא תופעה אופטית הנוצרת כתוצאה משבירה, נפיצה והחזרה של קרני אור השמש בטיפות הגשם. הסבר התופעה מעיד על כך שצבעו הלבן של אור השמש בעצם מכיל את כל הצבעים, ובשבירה הם מתגלים.

הקשת בענן היא כידוע האות לברית שהקב"ה כרת עם העולם, שיותר לא ישמיד אותו ולא יביא מבול.
"ט,יא וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.  ט,יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם–לְדֹרֹת, עוֹלָם.  ט,יג אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.  ט,יד וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן.  ט,טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר.  ט,טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  ט,יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ:  זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ". (בראשית, נח)

אך מדוע הברית נכרתה דווקא בקשת? מה משמעותה של ברית זו? מהי בכלל כריתת ברית? במה מיוחדת ברית הקשת?

כריתת ברית

מהי כריתת ברית? באופן מילולי שני המילים המרכיבות את המונח, סותרות! כריתה משמעה פירוד ושבירה, וברית משמע שבועה לחיבור ואיחוד. בכריתת ברית נעשה איחוד וחיבור דווקא ע"י כריתה ופירוד.
הברית הראשונה בין הקב"ה לעולם נעשה בקשת, בה הברית (החיבור וההבטחה לשלמות העולם), נעשתה ע"י שבירה של קרני האור. אגב, ידיעה זו, שהקשת בענן הינה תוצאה משבירה היא חדשה יחסית ולא הייתה ידועה לקדמונים. בהתבוננות בשאר כריתות הברית אנו מבינים שבכל ברית משמעותית עם הבורא יש אלמנט של שבירה וכריתה. הבנה זו מקבלת אישוש כתוצאה מהתפתחות ההבנה המדעית.

ברית בין הבתרים

הברית הבאה הידועה לנו, היא ברית בין הבתרים אותה כרת הקב"ה עם אברהם וזרעו, בה הבטיח לתת להם את א"י (חיבר אותם למקום באמצעות הכריתה שנעשתה בבין הבתרים).
"טו,ח וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי יְהוִה, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה.  טו,ט וַיֹּאמֶר אֵלָיו, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר, וְגוֹזָל.  טו,י וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ, וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ, לִקְרַאת רֵעֵהוּ; וְאֶת-הַצִּפֹּר, לֹא בָתָר.  טו,יא וַיֵּרֶד הָעַיִט, עַל-הַפְּגָרִים; וַיַּשֵּׁב אֹתָם, אַבְרָם.  טו,יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו.  טו,יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם–אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.  טו,יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.  טו,טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם:  תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.  טו,טז וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה:  כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה.  טו,יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה; וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן, וְלַפִּיד אֵשׁ, אֲשֶׁר עָבַר, בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה.  טו,יח בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת יְהוָה אֶת-אַבְרָם–בְּרִית לֵאמֹר:  לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת.  טו,יט אֶת-הַקֵּינִי, וְאֶת-הַקְּנִזִּי, וְאֵת, הַקַּדְמֹנִי.  טו,כ וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַפְּרִזִּי, וְאֶת-הָרְפָאִים.  טו,כא וְאֶת-הָאֱמֹרִי, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי, וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי, וְאֶת-הַיְבוּסִי". (בראשית, לך-לך)

ברית המילה

ברית נוספת הנעשית ע"י כריתה היא ברית המילה. בברית זו אנו כורתים חלק מגופנו במקום מאוד משמעותי (אבר הרבייה), ובכך יוצרים ברית הבטחה ושבועה עם הקב"ה שירבה ויפרה את הנימולים. בפשוטו של מקרא ההבטחה לאברהם שזרעו יפרה וירבה נעשית הכפוף לברית המילה.

"יז,א וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי–הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים.  יז,ב וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד.  יז,ג וַיִּפֹּל אַבְרָם, עַל-פָּנָיו; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר.  יז,ד אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ, לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.  יז,ה וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.  יז,ו וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם; וּמְלָכִים, מִמְּךָ יֵצֵאוּ.  יז,ז וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם–לִבְרִית עוֹלָם:  לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.  יז,ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים.  יז,ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר–אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם.  יז,י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ:  הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר.  יז,יא וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.  יז,יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר–לְדֹרֹתֵיכֶם:  יְלִיד בָּיִת–וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא.  יז,יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם.  יז,יד וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ–וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ:  אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר". (בראשית, לך-לך)
בקצרה ניתן לראות ברית נוספת שנעשתה בכריתה, כמו הברית בפרשת ניצבים "לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּבְאָלָתוֹ:  אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (דברים, ניצבים). שנעשתה בפירוד העם על הר הברכה והר הקללה.

פירוד וחיבור

כשנחזור לעניין הקשת, ניתן לסכם את מה שהבנו עד כה באופן זה:
כריתת ברית = פירוד המביא חיבור
קשת = שבירת אור המגלה מגוון צבעים

נשאלת השאלה, מדוע חיבור משמעותי אמור להיעשות דווקא ע"י כריתה ופירוד?
ההסבר לעשיית ברית דווקא ע"י טקס של כריתה, (ע"פ עיון במפרשים שונים והבנתי את דבריהם). שני דברים שלמים לחלוטין לא יכולים להתחבר ביניהם מחמת שלמותם. בכדי ליצור חיבור בין שלמים יש צורך דווקא לכרות ואז החיבור יכול להתבצע ליצירת שלם משותף. אותה בחינה יש בברית הנישואין למשל, "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". (בראשית, בראשית). בכדי ליצור "והיו לבשר אחד" יש צורך "לעזוב".

צורתה של הקשת כחצי ממעגל שלם מבטאת ג"כ היא את הרעיון הזה. (מבחינה פיזיקאלית, הצורה הקשתית נוצרת בגלל זווית השבירה של קרני האור. לכל אורך גל יש זווית שבירה שונה ויחד הם יוצרים צורת קשת). מצד שני, כאשר יש כריתה, יכול להישאר מצב זה ללא איחוד הברית. כלומר, בתהליך האיחוד המחודש ויצירת השלם משני החלקים שנכרתו, עלולה הפרת הברית לגרום לכך שיהיה רק כריתה. בחינת " וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ–וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ:  אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר" (בראשית, לך-לך). עניין זה עוד יבואר בהמשך.

"אות הקשת"

לאחר הבנת הקשת ככריתת ברית, נתמקד בייחודיות של הקשת כ"אות ברית". ט,יג אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ." (בראשית, נח)
הקשת היא ה"אות" לכריתת הברית. נשאלת השאלה מהי "אות"? אנו משתמשים במונח "אות" בכמה משמעויות, "אות" בא"ב, "אות" כסימן, "אות" ברית (מילה שבת, תפילין ו…קשת).

הבה נתבונן במונח "אות"!

"אות" בא"ב = עניינה סמל למופשט היוצר שפה, האות נוצרה מהתפתחות של מערכת מושגים פחות ופחות מופשטת שהתפתחה לנקודה המבטאת באמצעות סמל בודד רעיון שלם. כידוע השפה הכתובה התפתחה מצמצום והפשטה של רצף ציורים מורחבת יותר, לסימן מוסכם הבא לבטא אותם.

"אות" במשמעה סימן = נקודה מרכזית המפעילה ומסמלת מערכות שלמות הידועות למקבל האות. כל העולם מופעל ע"י "אותות", החל ממערכות בגוף, דרך מערכות תקשורת טבעיות ומלאכותיות וכו'.

"אות" ברית = מילה, תפילין ושבת שהם אותות שאנו מקיימים בעצמנו לברית בין עם ישראל לקב"ה.

אם כן, "אות" היא נקודה פנימית מהותית הכוללת משמעות רבה הבאה על-ידה לידי ביטוי.

קש"ת של אותות

שלושת האותות בין עם ישראל לקב"ה, מבטאים את האיחוד המוחלט בכל רובדי החיים של העם עם האל.
מילה = "וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שמות, לך-לך). אות הנעשה בגוף, המראה על קשר רוחני בין המיניות והרבייה (ביולוגי = חיים) של האדם לאל. בפעולה אנו מחברים את הרובד הבסיסי ביותר של החיים – הרבייה – עם רצון האל ומקשרים את רצון הקיום שלנו וההמשכיות שלנו לנצחיותו ואין סופיותו של האל.

תפילין = "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים, ואתחנן). אות ברגש ובמחשב, קישור הרובד המרגיש והחושב של האדם לאל. תפילין זה משהו לא ברור כלל, קוביות ורצועות עור שחורות? מה פשרם? חז"ל מלמדים אותנו שמצוות תפילין כפי שאנו מקיימים אותה היא "הלכה למשה מסיני", בלי רגש ובלי שכל! המצווה וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (שמות, בא). יכלה לקבל פירושים ע"י חכמינו כמו שפירשו את כל התורה ע"פ שכלם והרגשתם, אך דווקא ה"אות" שבמצווה זו מבטאת את חיבור מחשבתנו והרגשתנו לזה של הקב"ה.

שבת = "בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא, לְעֹלָם" (שמות, כי תשא). אות ביצירת ופעולת האדם בטבע. האדם שובת ממעשיו ויצירתו ומתרכז במהותו הפנימית. ובכך, דווקא ע"י הפסקת היצירה הוא נחשב לשותף במעשה בראשית. באות השבת אנו מקשרים את כל יצירתנו ופעולתנו בעולם עם פעולתו ויצירתו של הקב"ה, ואנו עושים זאת דווקא ע"י שביתה ממלאכה כאמור.

האותות, מלבד הברית שיש בהם, הם גם התגלותו של הקב"ה בעולם. התגלויות המשמעותיות ביותר של הבורא בעולמו נעשו באותות אלו.

מילה = השם מתגלה לאברהם אבינו בברית המילה כנ"ל ומשנה את שמו מאברם לאברהם.

תפילין = השם מתגלה למשה רבנו בתפילין "קשר תפילין הראה לעניו". (קש"ת ר"ת קשר של תפילין).

שבת = השם מתגלה בשבת, אם בכל ששת ימי המעשה מתגלים מעשיו של האל, בשבת, "בו שבת אל מכל מלאכתו…" מתגלה האל עצמו, בחינת "כי היא מקור הברכה".
(במאמר מוסגר, מעניין ששלושת האותות הללו רמוזים בקשת: (קש"ת ר"ת קדושה (מילה), שבת ותפילין).

הברית האקולוגית

הקשת, היא אות בין הקב"ה לכל העולם (בשונה משלושת האותות האחרים שהם בין עם ישראל לקב"ה). מהי הברית בקשת? הרי בכל כריתת ברית ישנם שני צדדים המחויבים לה, מחויבותו של הבורא ברורה, מהי המחויבות של האדם בברית זו?
המבול בא לעולם כי "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס.  ו,יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה:  כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ" (בראשית, נח). כל בשר השחית את דרכו וחמס מהעולם את מה שלא ניתן לו רשות לקחת, בכך גרם להשחתת העולם, עד כדי כך שהיה צורך להחריבו ולבנותו מחדש. (בהמשך נרחיב עניין זה).
באות הקשת ישנה "ברית אקולוגית" בין בני האדם לבורא. הבורא נשבע שלא ישמיד את עולמו והאדם כורת עמו ברית וזו לכאורה מחויבות של האדם שלא ישמיד את העולם. זוהי אולי משמעותה הפנימית של הברית הזו (רעיון של ד"ר עמוס כהן).
"'ראה את מעשה האלֹהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו' (קהלת ז יג). בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה  ז, א).
אגב, המפרשים עומדים על-כך שהקשת בענן היא ללא מיתר ואינה מכוונת לירי מול העולם, "קשת של שלום": "הקשת בתור אות לברית מהווה סימן לשלום כדרך הלוחמים, הכורתים ברית, האוחזים בה והופכים אותה כנגד פניהם, בכוון שרגלי הקשת מופנים כלפי מטה לאות שהיא יוצאת מכלל פעולה ושימוש. וזוהי הצורה בה מופיעה הקשת בשמים, בכיוון מהופך שאינו מכוון לירות ממנה חיצים של מערכה" (רבנו בחיי, נח).

כדמות הקשת בתוך הענן

הקשת בענן היא האות שעליו נאמר במפורש שהוא התגלות האל. הפסוקים המפורשים בספר יחזקאל העוסקים ב"מעשה מרכבה" מדמים את דמותו של הקב"ה לדמות הקשת בתוך הענן. "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב–הוּא, מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי, וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר" (יחזקאל, א).
מכאן מובן האיסור של חז"ל להביט בקשת שהיא כביכול דמותו של האל עצמו. המדרש (בראשית רבה לח, ג): "את קשתי נתתי בענן – דמוּת המוּקָש לי". הקשת היא מלשון 'הֵיקש', דהיינו: דמיון. הקשת היא דבר מוחשי, כדי שנוכל להקיש וללמוד ממנו על מה שנמצא מעבר לו. וכאן אנו מתחילים להבין את אחת המשמעויות בשם "קשת", לשון היקש ודמיון. סמל (אות) המעיד על משהו.
במה דומה הקשת לה'? כשם שלא ניתן להביט במישרין אל אורה של השמש, כך האור הא-להי העליון אינו נתפס אפילו בשכל האנושי, "כי לא יראני האדם וחי". אולם כאשר אור זה מתחלק לשבעת צבעי הקשת (שניתן לראותם כמקבילים ל-7 הספירות), ניתן לראותו ואף להבינו.
ע"פ הזוהר, האיסור להתבונן בקשת נובע מחמת זילותו של הקב"ה. "ולית רשו לאסתכלא בעינא בקשת, כד אתחזי בעלמא, דלא יתחזי קלנא בשכינתא"- ואין רשות להסתכל בגווני הקשת כשנראית בעולם, לפי שג' גווניה מורים על הארת חג"ת המאירים במלכות, שלא יראה בקלון השכינה שהיא מראה גווניה הבהירים בדבר גשמי וחשוך… (זוהר פרשת נח. ע"פ הסבר האדמו"ר הזקן). מפליא לראות את ההבנה ששלל צבעי הקשת מקורם בשלוש צבעי היסוד.

ותשב באיתן קשתו

במאמר מוסגר, באותו הקשר ניתן להבין את האיסור להתבונן באבר המילה. כוח ההולדה הגברי מכונה בשם 'קשת'. "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ" (בראשית, ויחי). נאמר על כוחו של יוסף שלא להיגרר אחר הפיתוי של אשת פוטיפר. על המסתכל בערווה אמרו חז"ל (סנהדרין צ"ב) כי "קשתו ננערת". וכשם שהורו חז"ל להימנע מלהסתכל בערוות הגוף כך הורו ביחס לקשת ש"לא להסתכל בו ביותר".
באותו אופן דומה גוף האדם למשהו אלוקי: "ויברא א-להים את האדם בצלמו". האדם איננו א-להים, חלילה, אלא יש בו נקודת דמיון לקב"ה, אשר הבנתה מאפשרת לנו "לדמות צורה ליוצרה". האור האלוקי יורד לעולם ומתבטא בצורה בולטת ומיוחדת באמצעות הקשת. כוח החיים האלוקי בא לעולם ומתבטא בצורה בולטת ומיוחדת באמצעות המקום שבו מתבצעת ברית המילה, אשר דרכו יוצר הקב"ה בני אדם נוספים הנבראים "בצלמו, בצלם דמות תבניתו".
חז"ל מגדירים את האון הזכרי בכינוי "יורה כחץ". המקובל הקדמון רבי אברהם אבולעפיא מסב את תשומת לבנו לעובדה שהמילים "יורה כחץ" הם אותם האותיות של "כח היוצר". מלבד ההבנה הפשוטה של הדברים, ע"פ המשך דברנו הם יקבלו משמעות ומימד עומק נוספים. רש"י מבאר את המונח "קשתו ננערת" – "כח קושי אבר שלו ננער שאינו מוליד". וכאן אנו מקבלים הסבר נוסף בביאור המילה "קשת" – מלשון קושי וחוזק.

אם נחבר את שתי המשמעויות המילוליות של המונח "קשת":
קשת = היקש ודמיון
קשת = קושי וחוזק
נוכל אולי לומר שהקשת מדמה לנו עוצמה חזקה ביותר.

אות הקשת לא נהיה

בימיהם של צדיקים גדולים כידוע, לא נראתה הקשת (המפורסם שבהם הוא רשב"י, אך גם בימיהם של חזקיה ורבי יהושע בן לוי, ולדעה אחת בחז"ל גם בימיהם של אנשי כנסת הגדולה, לא נראתה הקשת בענן). כאשר האדם משחית את דרכו כמו בדור המבול, מגיע לאנושות עונש של השמדה ע"י מבול. ניתן לומר שההשחתה יכולה להיעשות בשלושה רבדים: מילה = השחתה מוסרית בחיי המין והרבייה של האדם. תפילין = השחתה רעיונית במחשבה וברגש של האדם, תפיסת עולם שגויה ומעוותת. שבת = השחתה בפעולתו, יצירתו ומעשיו של האדם בעולם.
צדיק האמת שחי את חייו בצורה מתוקנת, מזכה את האנושות כולה, ואז אין צורך בהופעתה של הקשת המעידה על כך שמגיע לאנושות מבול. אם הקשת היא "ברית אקולוגית" כאמור, בין הקב"ה לכל העולם, בכדי למנוע את השחתתו. אזי שלושת האותות האחרים שנעשו מול עם ישראל הם ברית פרטית עם עם שמחויב למנוע את השחתת העולם בשלושת הרבדים הללו. כאשר נזכה ל"ועמך עולם צדיקים" ולתיקון העולם אזי נזכה שלא תראה הקשת בימינו. כשם שלא נראתה לפני דור המבול.

בין השמשות

המשנה באבות מונה רשימה של דברים מסתוריים ועלומים, שנבראו בערב שבת של בריאת העולם "בין השמשות". כל הרשימה הזו מכילה תופעות שהם לכאורה מעל הטבע. הקשת היא אולי יוצאת דופן ברשימה מכיוון שאחרי הכל היא "טבעית", במה דומה הקשת ליתר התופעות המסתוריות ברשימה?

"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן : פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, והמן והמטה, והשמיר, הכתב, והמכתב, והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם אבינו, ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה". (אבות ה, ח)
המופע הססגוני של הקשת בשמים, אף הוא מופיע רק בשעות הבוקר או אחה"צ, כאשר השמש נמצאת באופק ולא ברום השמים, (כאשר השמש ברום השמים לא יכולה להראות הקשת בענן). כלומר, בזמנים של בין לבין… ולא בעיצומו של יום.
המהר"ל ב"דרך החיים", מבאר את המשמעות של בריאת עשרת הדברים בבין השמשות דווקא, וזה לשונו: "דבר זה הזמן של ערב שבת בין השמשות הוא הגורם, וזה מפני… שהוא לא יום ולא לילה,… בערב שבת בין השמשות מצד שהוא בין השמשות של קדושה הוא יותר במדרגה משאר ימי הטבע שאינם כל כך במדרגה, ואי אפשר לומר שלא יהא נברא בו דבר שהרי אינו שבת גמור הוא, ואי אפשר שיהיה נברא בו כמו שנברא בששת ימי בראשית שהרי אינו ימי חול גם כן, ולפיכך נבראו בערב שבת בין השמשות דברים שהם למעלה מן הטבע ואינם טבעיים כמו שנבראו בששת ימי המעשה שכל אלו דברים אינם טבעיים. וכל זה כי בין השמשות של ערב שבת הוא למעלה מששת ימי הטבע כמו שהשבת מצד קדושתו הוא למעלה מן ששת ימי בראשית, ולפיכך בין השמשות של ערב שבת אי אפשר שיהיה בלא בריאה כי עדיין לא נכנס השבת שהוא שביתה גמורה, ואי אפשר שיהיה נברא בו הדברים הטבעיים שהרי הוא יותר במדרגה מששת ימי המעשה, ולפיכך נבראו בו אלו הדברים שאינם טבעיים לגמרי והם קרובים אל הטבע, כי כל אלו הדברים הם דברים גשמיים ומצד שהם גשמיים הם דברים טבעיים, ומצד שאינם כמו שאר דברים טבעיים הם יוצאים מן הטבע ונאמר על זה שנבראו בין השמשות של ערב שבת".

בשונה משאר הדברים ברשימה שנבראו לצורך תפקיד מסוים ובזמן מסוים, לקשת יש תפקיד מתמשך וחשוב ביותר כ"אות ברית" לקיום העולם. וברייתה בין השמשות מעידה על טבעה כהתגלות רבת עוצמה הנמצאת בין ימי החול לשבת קודש. לדברים הנמצאים בין לבין, יש עצמה רבה, ביכולתם לאחד ולחבר מחד ולנתק ולהפריד מאידך. כאשר הברית קיימת אזי מתמשך שפע מקדושת השבת העל טבעית לכל ימות החול, אך כאשר מופרת הברית מתחללת השבת "מקור הברכה" ואין קיום לעולם. בשל הברית הכרותה עם העולם בקשת, למרות שמצד הופעתה היא תופעת טבע, יש לה משמעות "על טבעית"! משמעות מיוחדת שניתנה לקשת אחרי המבול בתפקידה כאות. (ככלל, המספר 7 כידוע, עניינו מעל הטבע. ברית = שבועה (לשון שבע) = שבעת צבעי הקשת = אות השבת = 7 כריכות בתפילין).
אגב, בכל המיתולוגיות יש לקשת משמעות כגורם המקשר בין העולמות, בין השמים מקום משכנם של האלים לארץ מקום משכן האדם.

קשת הציד

לאחר שהבנו את עצמתה של הקשת בענן, נוכל לנסות להבין את העצמה הגלומה בשימוש בקשת ככלי ציד או ככלי מלחמה. הלוחם או הציד, דורך את קשתו, מנצל את האנרגיה העצומה הטמונה בקשת ו…משמיד/הורג! אם הקשת בענן היא ברית המבטיחה מניעת השמדה, קשת הציד עושה בדיוק להפך!
התבוננות מעמיקה יותר בקשת הציד, תוכל ללמדנו על אופיו ומהותו של הכלי העצמתי הזה.

הקשת העשויה עץ בד"כ, משחררת את החץ למרחק באמצעות האנרגיה הקינטית האצורה בה. האנרגיה מושגת באמצעות מתיחת המיתר (הסוגר את הקשת למעגל שלם…), וכיפוף הקשת. כאשר משתחרר המיתר, משתחררת האנרגיה הקינטית האצורה בעץ ומעיפה את החץ למרחק רב.
הכנת הקשת דורשת דיוק רב, החל בבחירת העץ המתאים, גילופו באופן מדוייק, דיוק באחידותם של זרועות הקשת, פיזור המתיחה באופן שווה על כל הקשת ועוד ועוד. ללא דיוק זה, לא תהיה הקשת יעילה!
הכנת החיצים גם היא דורשת דיוק רב, על החץ להיות במשקל המתאים, ישר לחלוטין, ללא פגמים ובליטות שיפריעו לו במעופו, הנוצות בזנבו חייבים להיות ללא סטיות, על ראש החץ להיות מונח במדויק ועוד ועוד. ללא דיוק זה, לא יפגע בחץ במטרה!
הירי עצמו, דורש דיוק וכוונון מיוחדים. כידוע, מספיקה סטייה זעירה ביותר בכיוון החץ וקשת בכדי לפספס את המטרה במרחק גדול. מספיקה תנודה לא משמעותית לכאורה של החץ בכדי להסיטו ממקומו.
אם נסכם את הנאמר עד כה:
קשת = משמידה והורגת
קשת = מחייבת דיוק וכוונה רבה

אותות מדויקים

לאחר שגילינו בקשת הציד את הגורם לעצמתה – הדיוק המרבי והכוונה – נתבונן בחזרה ב"אותות" עליהם דיברנו, נגלה שגם הם דורשים דיוק מרבי בכדי להופיע במלא עצמתם, וללא דיוק וכוונה מרביים לא יתמלא ייעודם של האותות.

אות הקשת בענן = שינוי קטן בזווית הפגיעה של קרני השמש בטיפות הגשם, יגרמו לכך שלא תהיה התגלות של קשת. עננים עבים מידי יסתירו את קרני האור והקשת לא תראה. טיפות גשם מרובות ימנעו גם הם את השבירה של קרני האור בצורה היוצרת קשת.

אות התפילין = כאמור, הלכות תפילין הם "הלכה למשה מסיני". הלכות התפילין דורשות מהמניח אותם דיוק רב החל במיקום המדויק של התפילין, צבעם, כתיבתם, דרישה לריבוע מדוייק, "קוצו של יוד" וכו'.

אות השבת = על דיני השבת נאמר שהם "כהררים התלויים בשערה", בכל אשר תפנה שמירת השבת דורשת דיוק. החל מזמני כניסתה ויציאתה וכלה בל"ט אבות מלאכות האסורות ותולדותיהן ותולדות תולדותיהן.

אות ברית המילה = דומה שהדיוק הנדרש בקיום המילה הוא הגבוה ביותר, מוהל שלא ידייק במלאכתו עלול לגרום לנזק בלתי הפיך ליכולתו של התינוק להתרבות בעתיד! זאת מלבד הדקדוקים ההלכתיים במילה ובזמנה הנדרשים.

לעיתים רבות אנו תוהים על היותם של מצוות הדת עמוסות בדקדקנות, הנראית לנו טרחנות לשמה עד כדי נודניקיות… לא תמיד ביכולתנו להבין את תוצאות מעשינו בעולם הזה, הדיוק הנדרש מקשתו של הציד מספק לנו הסבר מדוע לעיתים ללא דיוק מרבי אין תועלת במעשינו.
זאת עוד בטרם עסקנו בכוונה הרוחנית של הדברים! אם ברובד הפיזי נדרש דיוק רב כל-כך, על אחת כמה וכמה שההתכווננות הרוחנית הנדרשת צריכה דיוק.

לא לפספס את הנקודה

סיכום הדברים עד כה מעלה שה"אותות" עוסקים בכל רובדי הקיום (המשכיות החיים, רגש ומחשבה, פעולה ויצירה ומעל הכל קיום העולם ומניעת השחתתו). ובכולם נדרש דיוק רב בכדי לצור את הברית (ההבטחה והשבועה) הנדרשת. כל האותות עוסקים בנקודה מרכזית בקיומנו אותה אנו עלולים לפספס אם לא נחיה בצורה מתוקנת. האם חיי ציד ושימוש בקשת יכולים להיות מתוקנים? מהי הכוונה או מהו הדיוק הרוחני הנדרש מהציד? לכאורה:
קשת בענן = מבטיחה שהעולם לא יושמד
קשת הציד = האדם משמיד את העולם

האם השימוש בקשת לציד הינו בלתי ראוי לחלוטין? כנראה שלא! יצחק מבקש מעשיו לצוד לו ציד דווקא. ועשיו כידוע לנו הוא איש "יודע ציד" " – וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית, תולדות). האם יעקב שהיה "איש תם", לא הכיר את אמנות הקשת? שוב כנראה שלא! המקרא מספר לנו דווקא על מומחיותו של יעקב בקשת – "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד–עַל-אַחֶיךָ:  אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית, ויחי).

מה הבדל בין קשתו של עשיו לקשתו של יעקב? עשיו "יודע ציד", יעקב "איש תם". עשיו הפך ליודע ציד ופספס את הכוונה הראויה של הצייד. יעקב משתמש בקשת אך הוא "איש תם". רבי נחמן מברסלב בסיפורו המפורסם "החכם והתם" עוסק בהבדלים בין החכם זה ש"יודע" הכל לעומת התם, שאולי אינו יודע הכל אך חייו הם תמימים כלומר שלמים.
"ידיעת ציד" עניינה הפיכת הציד לחלק מהחיים עד כדי שלב הציד גס בניצוד. ציד כזה הפך את הציד למטרה בפני עצמה ללא כל צורך בבשר החיה שנקטלה. הציד הפך לספורט כשלעצמו, שוכללו כלי הנשק והושמדו חיים שלא לצורך כלל. הנקודה שאסור לפספס בציד היא ש"תכלית הידיעה שלא נדע", כלומר אסור לציד להיות "יודע ציד", עליו לצוד רק את הנדרש לו עבור קיומו ואל מעבר לזה. בכך הוא מקיים את "הברית האקולוגית" של קיום העולם שמבטיחה הקשת, זו שבענן וזו שבידי הצייד. כל ידיעת מיומנות הציד, היא שלא נדע ציד!
אגב, אונקלוס מתרגם את הפסוק  "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" – בצלותי ובבעותי, כלומר בתפילתי ובבקשתי. ה"משך חכמה" מסביר, שתפילה אישית (בקשה) אינה פועלת ללא כוונה ראויה כמו שהקשת אינה יעילה ללא הכוונה והדיוק הנדרשים. (זאת לעומת תפילה בציבור, הפועלת עמו חרב ההורגת גם ללא כוונה ודיוק. בציבור שכינה שורה קרוב כמו החרב הפועלת קרוב. לעומת בקשה אישית שאינה בציבור וללא קרבת השכינה, היא אמורה להיות מדויקת ובכוונה יותר כנדרש מהקשת).

קשת בקשת תלויה

עד ש"השחית כל בשר את דרכו על הארץ" בזמן המבול, לא הותר לנבראים בעולם לאכול בשר כלל והתזונה ככלל (לא רק אצל האדם), הייתה על בסיס צמחוני בלבד. המקרא מביא את הציווי "א,כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  א,ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  א,לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי". (בראשית, בראשית)

אכילת בשר נוטלת חיים בשביל חיים של מישהו אחר (במקרה הטוב…!), וצריך סיבה טובה וכוונה ראויה בשביל לעשות זאת. בעל חיים שנקטל – נשמד הרצף הגנטי הפרטי שלו שאין דומה לו בכל העולם, (בעלי חיים מתרבים ברבייה זוויגית היוצרת גנום שונה לכל פרט). לעומת זאת בתזונה צמחונית, במצבים מסוימים ניתן למנוע את השמדת הרצף הגנטי של הצמח שאוכלים, זאת משום שצמחים כידוע, מתרבים גם ברבייה וגטטיבית המשכפלת בדיוק נמרץ את הגנום של צמח המקור. אולי זו העדיפות הראשונית של הבורא לתזונה צמחונית.
לאחר ש"השחית כל בשר את דרכו על הארץ", הפכה המערכת האקולוגית בעולם כולו, לתלוית אכילת בשר "ט,ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ.  ט,ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:  כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל". (בראשית, נח)

כשהותר לעולם לאכול בשר, קיים חשש שהוא יהפוך ל"יודע ציד" וישמיד מיני בע"ח לצורך אכילת בשר. או אז מגיעה הברית שנכרתת עמו בקשת, הבטחה לא להשמיד את העולם. (בימינו אנו מבינים היטב, שהשמדת העולם ע"י האדם היא לא משהו בלתי נמנע…!).
נשים לב עוד, כי בטרם היות הצייד לקשת, יכולתו להרוג הייתה מוגבלת וכרוכה בסיכון חייו שלו עצמו. עם גילוי הקשתות… ומשנתנה לאדם רשות להשמיד למען קיום, הורחק ממנו הסיכון הקיים בעת הציד, ובהשתמשו בקשת אינו צריך להיזהר כ"כ על חייו שלו. אך מאידך נדרש ממנו התכווננות ודיוק רבים יותר בכל המובנים.

בשר ציד – בשר קרבן

מהי אכילת הבשר הראויה? האם ביות בע"ח, גידולם ושחיטתם לצורך אכילה, או ציד חיות בר לאכילה? יצחק מבקש לאכול דווקא בשר ציד, מדוע?
"וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צידה (צָיִד).  כז,ד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי–וְאֹכֵלָה:  בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית, תולדות).

כאשר משתמשים בקשת כראוי, הרי אכילת בשר ציד דווקא יש בה בחינה עליונה. בפסוקים המדברים על אכילת בשר ישנה הדגשה שהאכילה צריכה להיות בבחינה של ציד, אם לא ציד עצמו לפחות בחינה של ציד.
"יב,כ כִּי-יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר–בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר.  יב,כא כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ–וְאָכַלְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ, בְּכֹל, אַוַּת נַפְשֶׁךָ.  יב,כב אַךְ, כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת-הַצְּבִי וְאֶת-הָאַיָּל–כֵּן, תֹּאכְלֶנּוּ:  הַטָּמֵא, וְהַטָּהוֹר, יַחְדָּו, יֹאכְלֶנּוּ.  יב,כג רַק חֲזַק, לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ; וְלֹא-תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ, עִם-הַבָּשָׂר" (דברים, ראה).

"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף, אֲשֶׁר יֵאָכֵל–וְשָׁפַךְ, אֶת-דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ, בֶּעָפָר" (ויקרא, אחרי-מות).

ובמדרש: "מכאן שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זו".

חז"ל אומרים שאכילת בשר צריכה להיות בבחינה של ציד ולכן יצחק מבקש לאכול דווקא בשר ציד. מטיב לבאר זאת ה"כלי יקר": "ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו, לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז, אז כל היום יתאוה תאוה, וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל, עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף, שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם, אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח, כי לא לחנם אמר יצחק לעשו, "וצא השדה וצודה לי צידה" (בראשית כז ג). וכי לא היה לו בבית דבר הניצוד כבר? ולמה חרד את כל החרדה הזאת לטלטלו במקומות הסכנה? אלא שהיה מתנהג על פי הדרך ארץ אשר למדה התורה שלא יאכל בשר, כי אם בהזמנה זאת, ע"י צידה דווקא כדי שלא יהיה מורגל בו, לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ר"ל אך בתנאי זה, שלא יהיה מורגל בו, ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, שמסתמא אינו מורגל בהם, כי חיות הנה, והם מחוסרי צידה, ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם, כך יאכל אפילו סתם בשר, '…שלא תאכל בשר כי אם בהזמנה הזאת'".

כאשר אדם אוכל את הבשר אותו הוא צד בעצמו, אזי המאמץ הנדרש ממנו מחייב אותו להתבונן בצורך האמיתי שיש באכילת הבשר. הדו שיח כביכול, שמנהל הצייד עם הציד מביא אותו להערכה וכבוד ליצור שמקריב את חייו למען חייך. לכן, כאשר אדם אוכל בשר שאינו בשר ציד, האכילה הראויה צריכה להיות בהקרבת הבהמה לקרבן. כך, בעל הקרבן חווה קשר עם קרבנו, סומך עליו את ידיו, מלווה את השחיטה ומתעורר בעצמו למחשבה על תאוות הבשרים שלו. (אולי זו הסיבה שלא מקריבים קרבנות מחיות הבר, הצבי והאייל).

חברת השפע

האם שפע הוא דבר טוב? לכאורה כן. אך בהתבוננות מעמיקה יותר נגלה שאין הדבר בהכרח נכון. ביות בע"ח ייתר את הצורך בציד. זמינות הבשר בשפע רב, ולא רק הוא, אלא כל רצונותיו ותאוותיו של האדם מתמלאים חיש קל ללא כל מאמץ משמעותי הנדרש מצידו, אשר הינם מסממני התרבות המערבית בה אנו חיים. אכילת בשר שאינו בשר ציד או דומה לו (כלשון חז"ל "מכאן שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זו" – של ציד!), בשפע רב ובצריכה מעל ומעבר לנדרש לקיומנו, מחזירה אותנו למצבו של העולם בדור המבול. שם "מלאה הארץ חמס", ואנשים נטלו מן העולם את מה שאסור היה להם ליטול.
העונש על ריבוי שפע, הוא מידה כנגד מידה – ריבוי שפע! המים הם חיים לעולם, אך ריבוי מים הוא "מבול". היצורים החיים מתרבים ע"י חלוקת תאים, וזוהי בעצם המשכת החיים, אך ריבוי המשכת חיים וחלוקת תאים בשפע יצור גידול סרטני!
המהפך שעבר האדם מציד ל"יודע ציד", הוא הפרת הברית מצידו. ברית שנכרתה ע"י קשת בענן והופרה ע"י קשתו של האדם.

כחוט השערה

נסיים במזל קשת – חודש כסליו. הקשת היא גם מזלו של חודש כסליו, וכנראה שלא רק בגלל הופעתה בשמי החורף. לפי חישוב התאריכים במקרא, הקשת נראתה לנח בראש חודש כסליו. חודש כסליו ע"פ המקובלים, מכוון כנגד שבט בנימין שהיו קשתים מיומנים "קולעים אל השערה". הצדיקים, בימיהם לא נראית הקשת גם הם עניינם "כחוט השערה".
ההבדל בין טוב לרע כידוע הוא "כחוט השערה", היכולת להבדיל בין טוב לרע שנתנה באדם לאחר אכילתו מעץ הדעת, היא המחייבת אותו לקיים הבחנה זו בכל מעשיו. אך הבחנה זו אינה פשוטה ודורשת את כוונתו הפנימית והרוחנית של האדם בכל מעשה שעושה.
חוט השערה הוא אותה הנקודה שממנה אנו יכולים להפריד את מעשנו לטוב ולרע, הנקודה המרכזית שממנה הכל. היא יכולה להיות קרן האור ממנה מושפעים ומתגלים כל שלל צבעי הקשת. יכולה להיות נקודת השבת "מקור הברכה" ממנה מושפע שפע קדושה לימות החול. היא יכולה להיות כח המחשבה והרגש ויכולה להיות כח המשכיות החיים. הירי בקשת הציד יכול להשחית, להרוג ולהשמיד חיים לשוא ולריק, ויכול לתת אנרגיית חיים לצורך הגשמת ייעוד ותכלית.

כוונת האדם ומחשבתו, יכולה לגרום לכך שהמעשה יהיה טוב או רע. העוצמה הגלומה בקשת יכולה לגרום לקיום או להשמדה. "בין השמשות" זמן בריאת הקשת, יכול למשוך אותנו לקדושת השבת או לחולין של ימות החול. לאיחוד או לפירוד, להשחתת עולם או תיקונו, לכריתה או לברית. הכל תלוי בדיוק הכוונה, המחשבה והמעשה.

"זוכר הברית וקיים בבריתו ונאמן במאמרו"

שלמה בוסקילה