זוגיות מקודשת

מאמר מאת הרב ארז משה דורון

מהי צורת העולם המתוקן?
"כי עיקר התיקון של הקשר והחבור הוא שהיא תהיה טפלה אליו, כי "באתר דאית דכר, נוקבא לא אידכר תמן" (במקום שיש זכר, נקבה לא נזכרת שם. כך מבואר בזוהר הקדוש), כי הוא צריך למשול בה, כמו שכתוב, "והוא ימשול בך". כי כד נוקבא שלטא על דכורא (כאשר הנקבה שולטת על הזכר), חס ושלום, אזי דינא תקיפא (הדין תקיף), חס ושלום, כמובא בזוהר הקדוש".

ומבאר רבי נתן עומק העניין: "היינו כי שורש הייחוד למעלה למעלה בשורשו (בעולמות העליונים) הוא בחינת יחוד (השמות הקדושים) הוויה אלוקים, שזה עיקר התיקון לידע ולהודיע ולהוודע כי ה' הוא האלוקים. כי אלוקים הוא בחינת המשכת חיות אלוקותו המתלבש בתוך כל העולמות מדרגא לדרגא עד עולם התחתון השפל הזה, שזהו בחינת מלכות, בחינת אלוקים, כמו שנאמר, "ואלוקים מלכי מקדם". ושם הויה הוא בחינת שם העצם, בחינת עצמות אלוקותו יתברך, שהוא מתעלם מעין כל, בחינת "זה שמי לעלום", כמובן כל זה בכתבים, ועל – כן מובא שאלוקים גימטריא הטבע, כי באמת גם הטבע כל חיותו מאלוקותו יתברך מבחינת שם אלוקים, רק שהוא יתברך מסתתר עצמו בתוך הנהגת הטבע בשביל הבחירה בבחינת "אכן אתה אל מסתתר", ומהסתרה הזאת, משם שורש הדין, שמשם כל אחיזת היצר הרע והסטרא אחרא והקליפות וכל חיילותיהם, ועיקר שורש הייחוד הוא לייחד שם אלוקים בשם הויה ברוך הוא, להאמין ולדעת כי ה' הוא האלוקים, כי הכל אחד בתכלית הייחוד, כי חיותו הנעלם ונסתר בזה העולם בתוך הטבע שהוא בחינת אלוקים, הוא המהווה בעצמו יתברך, שהוא בחינת שם הויה ברוך הוא.

וכל זה הוא בחינת שורש איש ואשה בשורשם העליון כידוע, כי בשורש נשמתם שניהם אחד, כי כל הנשמות יוצאים זכר ונקבה ביחד, כמובא רק למטה הם נחלקים ונתפרדים כל כך עד שקשה לזווגם כקריעת ים סוף. ועקר חיבורם הוא בשביל בחינה זאת – לייחד יחוד העליון הנ"ל (של שם הויה ושם אלוקים, שהם שם העצם ושם הכינוי) שמשם כל ההולדות, והכל בשביל לגלות אלוקותו ואחדותו יתברך שבשביל זה נברא האדם, ובשביל זה כל ההולדות שבעולם, כי בצלם אלוקים עשה את האדם, וכמו שנאמר: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם". וכמו שמברכין בשעת הכניסה (לחופה): "אשר יצר את האדם בצלמו", רק מחמת שכל בני – אדם שבזה העולם האיש והאשה ירדו בכמה וכמה השתלשלות עד שבאו בזה העולם הגשמי בגופים העבים והגשמיים האלה, על – כן נאחז בהם בחינת אחיזת הדין הרבה מאד, ובפרט בהאשה, על – כן שם התגברות כל התאוות והיצר הרע שעיקרו בתאווה הזאת, כי כן דרכו שבכל מקום שהקדושה גבוה יותר, שם הוא כרוך ביותר, כמו שנאמר, "כי הגדיל לעשות", כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, אבל אף – על – פי – כן כשמתנהגים על כל פנים על – פי התורה כדת משה וישראל נעשה מכל זווג ייחודים גדולים ונולדים כל הנשמות על – ידי זה שמגלים אלוקותו יתברך, והעיקר בכוח הצדיקי אמת בני עליה. ועל – ידיהם עיקר ידיעת אלוקותו יתברך לדעת כי ה' הוא האלוקים, שכל העולמות התחתונים שנראים שמתנהגים על – פי הטבע, שהם בכללם בבחינת אשה, מנהיגם הבורא יתברך המשגיח עליהם ומשפיע להם חיותם בכל עת ורגע, וכולם אין להם שום חיות כי אם ממנו יתברך, כי הכל אחד, כי ה' הוא האלוקים וכנ"ל (ליקוטי הלכות – הלכות פריה ורביה ואישות הלכה ה' י"ט).

רצונו לומר, שממש כשם שעיקר עבודת האדם בעולם הוא לייחד שם הויה ושם אלוקים, לדעת שהשם הוא האלוקים, דהיינו שהנהגת העולם אינה תחת ממשלת טבע אלא בשלטון הבורא ורחמיו בלבד, כך בדיוק צריך הדבר להשתלשל עד לאיש ואישה בעולם הזה, שמייצגים את שם הויה (האיש) ושם אלוקים (האשה). וכאשר האיש הוא מנהיג והאישה נכנעת אליו, זהו גילוי אלוקות באותה רמה של "השם הוא האלוקים". ואילו כאשר זה הפוך חלילה והאישה שולטת באיש, זה ממש עניין אחד עם שיטת הכפירה האומרת שמי ששולט חלילה בעולם הם כוחות הטבע, ואז שם "אלוקים" שולט חלילה על שם הוויה ופירוש הדבר – דינים וצרות רבות ורעות.
באיזה נקודה בזמן התהפך שלטון האיש ועבר אל האשה? מבאר האריז"ל (ליקוטי תורה להאריז"ל פרשת שמות פרק ב') "ובזה תבין, כי רוב אנשי דורינו נשותיהם מושלות עליהם, ובפרט הבעלי תורה, והטעם הוא, לפי שהיו בזמן העגל שלא מיחו בערב רב, ולפי שהנשים לא רצו לתת נזמי זהב, ולכן הנשים שולטים בהם".

וצריך להבין, איזה תיקון יש בזה שהנשים מושלות על בעליהן והופכות את סדר תיקון העולם שנקבע כבר בעת הבריאה: "והוא ימשול בך". וכי בגלל שלא חטאו בעגל מגיע להן עונש לשלוט במקום להיות מונהגות? אלא שנראה לומר, שבוודאי אין כאן עונש לנשים שהרי עשו כראוי, אלא לגברים שחטאו בעגל. וגם למדנו שמה שהאשה באה לעולם זה רק לצורך תיקון בעלה. ועל כן אפשר לומר שהעבודה והתיקון כאן שייך לגברים. שממשלתם על הנשים נלקחה מהם כאשר חטאו בעגל ולא היו ראויים עוד לממשלה זו. ותיקונם, תחת אשר לא מצאו עוז בנפשם ולא מיחו בעושי העגל, ימצאו עתה עוז בנפשם מול נשותיהן השולטות בהן נגד טבע ותיקון העולם, ויחזרו ויקחו כתר ההנהגה של האשה ובני הבית ובכך יתקנו חולשתם במעשה העגל.
נמצאנו למדים, כי עבודת האיש בביתו – לקיחת אחריות. הנהגה. שלטון.

אחת הטעויות הנפוצות בהתייחסות לממשלה שהתורה נותנת לבעל על אשתו היא שמשמעות הממשלה הזו היא דיכוי וניצול אבל תפישה זו באה מהגויים ולא קשורה בכלל לאמת היהודית.
כאשר אנחנו מסתכלים בהגדרות של רבינו לממשלה, למלכות, למנהיגות, אנחנו מקבלים תמונה אחרת לגמרי. ואחרי התבוננות בתמונה זו, כל אחד מאיתנו רק ישתוקק ויתאווה למלכות ומנהיגות שכזו.
"כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם (יְשַׁעְיָה מ"ט) הַיְנוּ מִי שֶׁהוּא רַחֲמָן, הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת מַנְהִיג". מהו קלסתר פניו של מנהיג? רחמנות, שמתבונן ורואה למה זקוק מי שמונהג על ידו ומשפיע לו כל צרכו בגוף ונפש. "וְכֵן עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד צְרִיכִין לְרַחֵם בַּמֶּה שֶׁצָּרִיךְ לוֹ" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף א').

במקום אחר רבינו מקשר את הממשלה שהאיש מקבל ליכולתו לפרנס את אשתו. ואלו הם דבריו: "ועל כן כשהבעל חוגר מותניו נגד אשתו ומחייב עצמו לפרנסה, כמו שכתוב בכתובה: "ואנא אפלח ואוקיר ואזון", אז נותנים לו קצת ממשלה" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף י').

ועוד כתב: "כִּי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּחִינַת מַלְכוּת, וְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, כֵּן יֵשׁ לוֹ בְּחִינוֹת מַלְכוּת. יֵשׁ שֶׁהוּא שׂוֹרֵר בְּבֵיתוֹ, וְיֵשׁ שֶׁהוּא מוֹשֵׁל בְּיוֹתֵר. וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד, לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ שֶׁלּא תִּהְיֶה בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת אֶצְלוֹ כְּעֶבֶד לְמַלּאת תַּאֲוָתוֹ, רַק שֶׁתִּהְיֶה בְּחִינַת הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת בֶּן חוֹרִין (קהֶלֶת י): "אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין", שֶׁהַמַּלְכוּת יִהְיֶה אֶצְלְךָ בֶּן חוֹרִין, לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְהֲנָאָתְךָ וְזֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי, בְּחִינַת מָר דְּרוֹר (חֻלִּין קל"ט:) שֶׁהַמָּרוּת, הַיְנוּ הַמַּלְכוּת, יֵשׁ לָהּ דְּרוֹר וְחֵרוּת, שֶׁלּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ, כִּי אִם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינוֹת (עבַדְיָה א): "וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" דְּהַיְנוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַמַּלְכוּת לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנִּכְנָעִים אֵלָיו, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּאִתְגַּלְיָא וּבְאִתְכַּסְיָא הֵן אִם הוּא מוֹשֵׁל בְּבֵיתוֹ, צָרִיךְ לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ וְאִם יֵשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה יוֹתֵר, מֻטָּל עָלָיו לְהַזְהִיר יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֲנָשִׁים, לְפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ" (ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ו סעיף א' ב').

מלכות על אשתו ובניו, אם כן, פירושה למסור את הכל כדי להיטיב להם. לא לנצל את מרותו לצרכו ולהנאתו, אלא לדאוג לטובתם ורווחתם של התלויים בו, בפרט במישור הרוחני.
וכן מצאנו שוב את אותו רעיון במקום אחר: "כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לוֹמַר: כָּל הָעוֹלָם לא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִילִי (סַנְהֶדְרִין ל"ז)". אם הכל נברא בשבילי (ואשתי בוודאי נבראה לשם כך) מיד נתפש הדבר בעיני האדם שהוא צריך רק לקבל והרוויח מהם. אבל המסקנה של רבינו ל"הכל נברא בשבילי" היא הפוכה לחלוטין: "נִמְצָא כְּשֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בִּשְׁבִילִי, צָרִיךְ אֲנִי לִרְאוֹת וּלְעַיֵּן בְּכָל עֵת בְּתִקּוּן הָעוֹלָם וּלְמַלְּאוֹת חֶסְרוֹן הָעוֹלָם, וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲבוּרָם" (ליקוטי מוהר"ן תורה ה' סעיף א') והאשה בוודאי בכלל זה, מאחר שנבראה בשבילי, אם כן תפקידי הוא: "לראות ולעיין בכל עת בתיקונה, ולמלאות חסרונה ולהתפלל בעבורה".

וכן כותב רבינו (ליקוטי מוהר"ן תורה כ"ב סעיף ה'): וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאד עַל בְּשַׂר הַגּוּף, לְהַרְאוֹת לוֹ מִכָּל הֶאָרָה וּמִכָּל הַשָּׂגָה שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶּׂגֶת, שֶׁהַגּוּף גַּם כֵּן יֵדַע מִזּאת הַהַשָּׂגָה, בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָהוּ נ"ח): "וּמִבְּשָׂרְךָ לא תִתְעַלָּם"-'מִבְּשָׂרְךָ' דַּיְקָא, שֶׁלּא תַעֲלִים עֵינֶיךָ מִלְּרַחֵם עַל בְּשָׂרְךָ, הַיְנוּ בְּשַׂר גּוּפְךָ, כִּי צְרִיכִין לְרַחֵם מְאד עַל הַגּוּף לִרְאוֹת לְזַכְּכוֹ, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהוֹדִיעַ לוֹ מִכָּל הַהֶאָרוֹת וְהַהַשָּׂגוֹת שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶּׂגֶת כִּי הַנְּשָׁמָה שֶׁל כָּל אָדָם הִיא רוֹאָה וּמַשֶּׂגֶת תָּמִיד דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים מְאד, אֲבָל הַגּוּף אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵהֶם, עַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאד עַל בְּשַׂר הַגּוּף, לִרְאוֹת לְזַכֵּךְ הַגּוּף, עַד שֶׁתּוּכַל הַנְּשָׁמָה לְהוֹדִיעַ לוֹ מִכָּל מַה שֶּׁהִיא רוֹאָה וּמַשֶּׂגֶת תָּמִיד כַּנַּ"ל וּכְשֶׁהַגּוּף הוּא בִּבְחִינָה זוֹ, הִיא טוֹבָה לְהַנְּשָׁמָה, שֶׁלִּפְעָמִים נוֹפֶלֶת מִמַּדְרֵגָתָהּ וּכְשֶׁהַגּוּף צַח וָאוֹר, תּוּכַל הַנְּשָׁמָה לְהִתְרוֹמֵם וְלַחֲזר לְמַדְרֵגָתָהּ עַל-יְדֵי הַגּוּף, הַיְנוּ, עַל-יְדֵי תַּעֲנוּגֵי הַגּוּף תּוּכַל לִזְכּר וְלַעֲלוֹת לַתַּעֲנוּגִים שֶׁלָּהּ, כִּי מֵאַחַר שֶׁהַגּוּף גַּם כֵּן טוֹב וְכָשֵׁר, אֵינוֹ נִלְכָּד בְּהַתַּעֲנוּגִים, וְעַל כֵּן תּוּכַל הַנְּשָׁמָה לַחֲזר עַל-יְדֵי תַּעֲנוּגֵי הַגּוּף לְמַעֲלָתָהּ, לַתַּעֲנוּגִים שֶׁלָּהּ וְכֵן גַּם כֵּן עַל-יְדֵי הָרְשִׁימוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּהַגּוּף, עַל-יְדֵי הֶאָרוֹת שֶׁהֵאִירָה בּוֹ הַנְּשָׁמָה מִקּדֶם, תּוּכַל עַתָּה לִזְכּר וְלַעֲלוֹת וְלַחֲזר לְמַדְרֵגָתָהּ וְזֶה בְּחִינַת (אִיּוֹב י"ט): "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ", 'מִבְּשָׂרִי' דַיְקָא, הַיְנוּ עַל-יְדֵי בְּשַׂר הַגּוּף 'יֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ', הַיְנוּ הַשָּׂגוֹת אֱלקוּת; הַיְנוּ, שֶׁהָאָדָם בְּגוּפוֹ יִרְאֶה וְיֶחֱזֶה הַשָּׂגוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶּׂגֶת תָּמִיד".

במישור הפשוט מגלה לנו רבינו חידוש עצום. גם הגוף הוא ישות בפני עצמה ויש לו את היכולת להבין ולחוש אפילו את ההשגות הכי עליונות שהנשמה משיגה. אין הוא עוד רק "סוס" או "כלי" בלבד שתפקידו לשרת את הנשמה, אלא יש ביכולתו ואפשרותו להיות "חבר" ו"ידיד" לנשמה, ואפילו לעזור לה בשעה שהיא יורדת ונופלת.
הפסוק שאותו רבינו מביא כדי ללמד על הצורך לרחם על הגוף הוא "מבשרך לא תתעלם". אבל כאשר נלמד את מפרשי התורה נגלה דבר מדהים. בפשט הפסוק לא מדובר על "בשר" במובן של "גוף בשר", אלא במובן של "שאר בשר", וכמו שמבארים רש"י וגם ה"מצודות": "מבשרך – מקרובך". כלומר שהציווי לרחם על הבשר משמעותו בפשט הכתובים לרחם על שארי בשרו וקרוביו. ומי יותר קרוב לאדם וראוי להיקרא "עצמו ובשרו", מאשר אשתו, כדרך שאמר אדם הראשון על חוה אשתו: "עצם מעצמי ובשר מבשרי"? וכן מבואר בעניין זה בפירוש על אשתו, ואפילו גרושתו: "כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך חס על כבוד גרושתו דאמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' לעזר (ישעיה נח) מבשרך לא תתעלם זו גרושתו" (ירושלמי כתובות ס"ב).
ואם כך מתחדש לנו פשט אחר לגמרי בדברי רבינו: בשרך, היינו שאר בשרך והקרוב אליך מכולם שהיא אשתך, עליה צריך אתה לרחם. אם הגוף איננו רק כלי לשירותך, אשתך על אחת כמה וכמה איננה רק כלי כזה, אלא חברה וידידה קרובה, שחובה עליך לשתף ולהודיע מכל ההשגות שאתה משיג ואז – כאשר תיפול היא תחזק אותך.
וכן אמר הכתוב: "והיא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב' י"ד).

דברים אלו מבוארים בהרחבה בספרי קודש רבים. נביא לדוגמא את דברי "ספר הברית": "ויותר מהמה בני הזהר בדבר הזה עם חברתך ואשת בריתך, כי יש אנשים אשר ישמרו עצמן מעשות רע לכל אדם ויאהבו ויכבדו אותם אבל ישנאו את נשותיהם ויבזו אותם ואומרים אין בזה עוון כי אני בעל האשה ואשתי כגופי ואין אני מצער לשום אדם חוץ ממני, ולא יבינו כי גדול עוונם מנשוא יותר מאם עשו כן לאדם אחר, כי למה יגרעו הנשים מהיות בכלל לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא י"א) ובכלל ואהבת לרעך כמוך (שם) וכי גברא בעי חיי נשי לא בעי חיי (וכי גבר רוצה לחיות ואישה אינה רוצה לחיות?) עם בעליהן באהבה ואחווה שלום ורעות, אך ענשם יותר חמור ומידותם יותר מגונה על כי היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו ועוכר שארו אכזרי, ואסור לצער את אשתו בדברים ומכל שכן שאסור להרים יד עליה ח"ו ואין צריך לומר שאסור להרחיק עצמו מעליה בדרך רחוקה והיא מר לה כאישה עזובה ועצובת רוח, ולפעמים שהיא נשארת בלי מזון ומחיה ובלי כסות ושלמה ומונע ממנה שארה כסותה ועונתה כאחת והכתוב אומר שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כ"א).
והיה אם בין תבין למה הדבר דומה ומה דמות יערך לאיש ואשתו אז תבין גודל הפגם הזה העומד ברומו של עולם במקום קדוש ונורא שמו, כי בועליך עושיך ה' צבאות הוא מלך הכבוד ושכינת אל היא אשת חיל אשה יראת ה' על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו אשר כרת עמה ברית ועשה עמה חוזה היא כתובתה ביום חתונתו וביום שמחת לבו ויקשר נפשו בנפשה בעבותות האהבה והוא יפקוד ברחמים גפן זאת אשתו כגפן פוריה בכל דברי אהבה ורעות ושלום אל יצא איש ממקומו ואל יעשה דבר קטן או גדול בלתי רשותה, וכבר אמרו חז"ל (בפרק ששי דיבמות) די לנו שמצילות אותנו מן החטא ומגדלות את בנינו, ואמרו כל השורה בלא אשה שורה בלא חומה בלא ברכה בלא טובה בלא שמחה בלא שלום (בו בפרק), ובזוהר אמרו אין השכינה שורה אלא בדכר ונוקבא.
ואתה אחי וראש הישמר נא זה ושים פניך לדבר הזה הטה אוזניך ושמע לדברי חכמים שאמרו (באותו פרק) האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נווך ולא תחטא, וידעת היום כי רב זרעך וצאצאיך כעשב הארץ, תבוא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעתו (איוב ה'). (ספר הברית חלק ב' מאמר י"ג אהבת רעים פרק ט"ו).

ועבודת האשה – התבטלות לבעלה.
הנה הם דברי ספר הברית בהמשך דבריו שם: "חייב כל אב ללמד את בתו לאהוב את בעלה בלבבה ולכבדו בכל הכבוד ושתיכנע לפניו כלפני אדון ולא תמרוד בדבריו רק תסכים עמו על הן הן ועל לאו לאו, ומכל שכן וכל שכן שיזהיר אותה במאד מאד שלא תצא קללה מפיה חלילה, ויאמר אליה שמעי בת וראי והטי אוזנך לעצתי שכחי משפחתך ובית אביך ותני לבך מן היום הזה על בעלך לדבקה בו ולאהבה אותו אהבת עולם וליראה אותו ולכבדו כי הוא אדוניך, והיה אם שמוע תשמעי לקול פקודיו וכן תעשי אז יאהב אותך אהבה עזה ובזה תמשכי את לבבו וכל חפציך ימלא ואת תמשלי בו, ואם תתנהגי עמו בהיפך ישנא אותך והוא ימשול בך ועל כורחך את חיה כרצונו על פי מידותיו ודעותיו".
התבטלות זו אין פירושה ביטול לכל דעותיו והנהגותיו ואין פירושה לקבל את בעלה כפי שהוא, אלא לראות את הטוב הגלום בו, להבין לאן הוא צריך להגיע ולהוביל אותו לשם בחכמה ובעדינות, בעין טובה ובסבלנות. התבטלות זו פירושה וויתור על הכוחנות, ואז הופכת הקללה של "והוא ימשול בך" (בראשית ג' ט"ז) לברכה, כי אז מתנקה האישה מתאוות השלטון שהכניס בה הנחש באומרו "והייתם כאלוקים" (כך מבאר אור החיים הקדוש את העונש של "והוא ימשול בך: "היא חשבה להסיר מעליה כוח המושל הגדול שתהיה כאלוקים – הוסיף לה מושל להכניעה") ותחת המוות שהביאה לעולם בחטאה מביאה חיים והכנעה. הלא כך לימד רבינו הקדוש: "וְעִקַּר הַתְּחִיָּה לֶעָתִיד שֶׁיָּקוּמוּ בִּתְחִיָּה וְיִחְיוּ חַיִּים נִצְחִיִּים יִהְיֶה רַק לְהַשִּׁפְלוּת שֶׁל כָּל אֶחָד. הַיְנוּ שֶׁרַק הַשִּׁפְלוּת שֶׁל כָּל אֶחָד יִהְיֶה נִחְיֶה וְיָקוּם בַּתְּחִיָּה לֶעָתִיד. כִּי עִקַּר הַתַּעֲנוּג הַנִּפְלָא שֶׁהוּא חַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל רַק הַשִּׁפְלוּת וְהָעֲנָוָה הָאֲמִתִּית שֶׁל כָּל אֶחָד. וּכְפִי שֶׁמְּבַטֵּל וּמַשְׁפִּיל עַצְמוֹ בֶּאֱמֶת יִזְכֶּה לִחְיוֹת וּלְקַבֵּל הַתַּעֲנוּג שֶׁל עוֹלָם הַבָּא" (ליקוטי מוהר"ן תורה ע"ב סעיף א').

אבל איך אפשר להתבטל לגבר לא מושלם, מלא חסרונות ורחוק מתיקון?
עצם השאלה מגלה חוסר הבנה בסיסי בתפקיד האישה. למה הדבר דומה? לנגר אומן, בעל כישרונות ומעוף, שיש לו כלים הכי חדישים ומעולים בנגריה שלו. ובנגריה הזו מוטל גם בול עץ ענק ומגושם, חסר צורה והדר. היעלה על דעת אותו אומן לומר: כמה מגושם ואטום בול העץ הזה, כמה חסר חן וצורה הוא. ואילו אני לעומתו, מבורך בכישרונות, מלא יצירתיות ויכולת. מה לי ולאותו בול עץ?
ומשום מה כך נוהגות נשים רבות לחשוב ולומר: אנו הנשים יותר רוחניות ורגישות, יותר מבינות ופנימיות, יותר מאמינות. ואילו הגברים הם כה אטומים ומגושמים, חסרי דקות והבנה.
גם אם כך הם פני הדברים ואישה פלונית טובה ואיכותית מבעלה, הלא כל זה ניתן לה משמיים רק כדי שתעבד את "הגולם" הזה ותביא אותו אל תכליתו. וכמה מגוחך, אם כן, להשתבח ביכולות שקיבלה כאילו היא טובה ממנו בעוד כל מה שקיבלה הוא בעצם עבורו ועבור תיקונו ורק על ידי כך תבוא גם היא למעלתה ותיקונה.
וכן לימדו חז"ל: "אמר ליה רב לרבי חייא נשים במאי זכיין? (שאל רב את רבי חייא: במה זוכות הנשים לחיי העולם הבא, מאחר שאינן עוסקות בתורה? ומשיב רבי חייא) באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" (ברכות י"ז) ופירש רש"י: "לבי כנישתא – תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדים לפני רבן בבית הכנסת: בי רבנן – בית המדרש, ששם שונים משנה וגמרא: ונטרן לגברייהו – ממתינות לבעליהן, ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת". הווה אומר , שבמה שמוסרות את נפשן ומוותרות על זמנן עבור בעליהן ובניהם העוסקים בתורה, זוכות גם הן לשייכות אל התורה ולחיי העולם הבא.
לראות את הטוב הגלום בו, להבין לאן הוא צריך להגיע ולהוביל אותו לשם. אבל איך בדיוק עושים את זה?
חז"ל מלמדים שיש מושג שנקרא "חכמת נשים". ורק בדרך של חכמת נשים יכולה כל אישה לסייע לבעלה להגיע אל תכליתו.

מהי אותה חכמת נשים שעליה אמר החכם באדם: "חכמות נשים בנתה ביתה ואיוולת בידה תהרסנה" (משלי י"ד א'). נקרא את דברי אליהו הנביא בספר הקדוש "תנא דבי אליהו" המבאר דבר זה: "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד) כך אמרו: בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו אשתו בוא ואעשה לך פתילות והולך אותם לבית המקדש שבשילה. מה אם (כך תזכה ו)יהיה חלקך בין אנשים כשרים שבהם ותזכה לעולם הבא. והוא היה עושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, לפיכך נקרא שמו לפידות. הקדוש ברוך הוא בוחן לבות וכליות הוא ואמר הקדוש ברוך הוא לדבורה: אתם כיוונתם לשם שמים ועשיתם פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, גם אני ארבה אתכם בישראל וביהודה ובשנים עשר שבטי ישראל ומי גרם ללפידות שהיה חלקו בבני אדם כשרים וזכה לעולם הבא? הוי אומר דבורה אשתו (ומשום כך איננה קרויה על שם מעלת עצמה, למרות כל דרגותיה הרוחנית, אלא על שם בעלה, שנאמר: "ודבורה אשת לפידות") כך אמרו על דבורה אשת ברק ועל כיוצא בה הוא אומר "חכמות נשים בנתה ביתה" (משלי יד).
דמו בנפשכם. אחת משבע נביאות שהיו לעם ישראל. קדושה וטוהרה, שופטת את כל עם ישראל! ובעלה עם הארץ! ואף על פי כן דבורה לא התנשאה על בעלה. היא רק חיפשה את הטוב שהיה בו, למרות שהיה מועט, והאמינה בו. היא עודדה אותו לעשות בשמחה ולשם שמיים את מה שהיה יכול. ולבסוף נקראה על שמו וזכתה לשכר עצום מן השמים: "גם אני ארבה אורכם בישראל".
ומן הצד השני של "חכמת נשים" שבונה ביתה, אנו מוצאים גם את האפשרות ההפוכה. את כוח האישה להקטין ולהרוס את ביתה ואת בעלה, גם אם מדובר באדם מורם מעם, ואפילו מלך ישראל, יש בכוחה להרוס. "ואיוולת בידיה תהרסנה".

"כיוצא בדבר אתה אומר איזבל בת אתבעל מלך צידונים אשת אחאב כך אמרו בשעה ראשונה שנכנסה אצל אחאב לימדה אותו דרך עבודה לעבודת אלילים ועל ידה התמכר עצמו לעבודת אלילים שנאמר (מלכים א' כ"א) "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסיתה אותו איזבל". ובשביל מעשיה ומעשה בעלה נאבדו שניהם מן העולם הזה ומן העולם הבא ואיבדו את בניהם עימהם. ועליה ועל כיוצא בה הוא אומר (משלי ד) ואיולת בידה תהרסנה" (תנא דבי אליהו רבה ט')

עוד דוגמא של אשה שיש לה חכמת נשים והצילה את בעלה מציינים חז"ל את אשתו של און בן פלת, שרצה להשתתף עם קורח ועדתו במחלוקת נגד משה ורק התערבותה המחוכמת של אשתו מנעה אותו מרדת שחת. וכך הוא לשון המדרש: "ואון בן פלת למה נקרא שמו און? שכל ימיו באנינות היה בן פלת – שנעשו לו נפלאות. אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו. אמרה לו: מה ליך בהדין פלוגתא (מה לך במחלוקת זו? הרי) אי אהרן כהנא רבא את תלמידא אי קרח יהיה כהנא רבא את תלמידא (אם אהרון ינצח ויזכה בכהונה תהיה רק תלמידו ואם קורח ינצח ויזכה בכהונה תהיה רק תלמידו וממילא לא תזכה לשום מעלה יתירה יותר ממה שיש לך כעת ומה לך להסתכן) אמר לה ידענא דכולא כנישתא קדישא דכתיב כי כל העדה כולם קדושים (אמר לה און: אבל דברי קורח שקדושת כולנו שווה נכנסו בליבי) מה עבדת? (מה עשתה?) אשקיתיה חמרא וארויתה ואגניתיה בערסיתיה והוה יתבא אבבא דביתא וסתרתיה למזייה כל מאן דאתא בשביל און בעלה חזייה והדרא (השקיתה את בעלה יין ונרדם. והיא ישבה על פתח האוהל ופרעה את שיער ראשה. וכל מי שבא לקראו לאון ראה אותה בניוולה וחזר לאחוריו) אדהכי והכי איבלעינהו ארעא (בין כך ובין כך בלעה אותם האדמה) היינו דכתיב (משלי יג) חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און ואיוולת בידיה תהרסנה זו אשתו של קורח (תנחומא קורח פרק י').

אשתו של און לא התקיפה אותו ולא אמרה לו שטעות בידו. אחרי שניסתה בעדינות ובדברי טעם לומר לו שלא יצא לו כלום מהשתתפות במחלוקת, והדבר לא הועיל. היא פשוט לקחה יוזמה, הרדימה אותו ועמדה בצורה הכי מביישת בפתח האוהל, ביזתה את עצמה ואת כבודה כדי להציל את בעלה. יש להניח שגם כשאון קם משנתו וראה איך ניצל מן המוות הנורא של החולקים, לא ידע עד כמה חכמה הייתה אשתו ואיך הצילה את נפשו. בשום שלב היא לא אמרה לו: "אתה טועה", למרות שטעותו הייתה הרת אסון.
רבי נתן מסביר שחטאה של אשת קורח, שדחפה אותו לחלוק על משה והביאה אותו ואת כל ביתה אל מוות נורא, היה חוסר רצונה להתבטל לבעלה: "ועל כן הייתה מחלוקת קורח על ידי אשתו, שהתגברה ברשעותה כל כך, עד שלא רצתה להיות מרכבה אל הקדושה שיהיה נכלל אשה באיש, לוי בכהן, והיא ברשעותה פגמה בזה, שזהו עיקר בחינת אשה רעה, שנאמר עליה: "ומוצא אני מר ממוות את האשה" (ליקוטי הלכות פריה ורביה אישות ג' כ"ז)

נחזור לדרכה של אשה בבנין ביתה ובעלה.
אין ספק שלפני החתונה וגם בימי נישואיה הראשונים, ראתה האשה בבעלה רק את הטוב, את המעלות האמיתיות שיש לו ואת כל הטוב שאליו הוא יכול להגיע. אלא שהרע החופה על הטוב התגבר לאט לאט והסתיר ממנה את החזון המפואר הזה. את האיש היפה והחכם העדין והרגיש הנדיב המפרנס האוהב והמכיל שקיוותה למצוא בו.
אבל מה שראתה בו בתחילה היה אמת! וחובה עליה להיזכר באמת הזו ולחקוק אותה תמיד על לוח ליבה כאמת האמיתית והיחידה שאין בלתה. להמשיך ולהאמין בלב שלם שהוא אכן כזה ויהיה כזה. לא לוותר על החלום ולא "להשלים עם המציאות" מצד אחד, ולא לדחוק את הקץ ולדחוף בכוח שכבר מחר בבוקר זה יקרה. להאמין ולרצות ולחלום, להאמין ולרצות ולחלום, ובכל עת מצוא להשתמש בחכמת נשים אשר לה, להוביל אל הגשמת החלום הטוב הזה, אבל לא לדחוק את השעה.
כוח הרצון, כוח המחשבה, יסללו את הדרך בעולם הרוחני, עד שבבוא העת הדברים יופיעו גם על פני השטח בחיים עצמם.

איך זה, בעצם עובד?
כל אחד מאיתנו מסתובב עם דימוי עצמי, הצורה בה הוא תופס את עצמו, איך אחד כמוהו חושב, מרגיש, מתנהג. בדרך כלל הדימוי הזה "מושלך" על האדם על ידי הוריו, חבריו, מוריו, בן זוגו, ילדיו, או כולם ביחד. וברגע שהוא מסכים לדימוי הזה, כל מה שהוא חושב, מרגיש או עושה- אינו אלא אישור לדימוי שלו, כי "ככה זה, זה אני, כולם יודעים שזה כך". ואין זה אלא "נבואה שמגשימה את עצמה" כמו שכתוב "את אשר יגורתי – בא לי. בגלל שיגורתי- בא לי.
יהיה אשר יהיה הדימוי העצמי שלנו, מגובה ככל שיהיה ב"הוכחות" מהמציאות שאכן כך הם פני הדברים, רבי נחמן מציב בפנינו אתגר מדהים- לא משנה מהו הדימוי ועד כמה הוא רע, גם לא משנה עד כמה העובדות בחיים שלנו מאשרות אותו, ברגע שנחליט שאנחנו רוצים להיות מישהו אחר ונמדוד את עצמנו מול דימוי חדש, הכל ישתנה, כולל כל העובדות במציאות. ברגע שנחליט להסכים לדימוי חיובי וקדוש של בן זוגנו ונחזיק בו בכל הכוח, שום דבר לא יעצור את החלום הקדוש הזה מלהתגשם בסופו של דבר.
וכך כותב רבי נתן בעניין זה (ליקוטי הלכות, הלכות חוקים העכו"ם ב' סעיף א' ב'): " כי כוח המדמה הוא בבחינת "עץ הדעת טוב ורע", בחינת "נוגה", שהוא לפעמים נכלל בטוב ולפעמים להיפך. כי הוא בחינת דמיון, ולמקום שמדמה עצמו שם נכלל".
בגלל שהאדם נתון בעולם הבחירה ובגלל שכוח הדמיון של האדם הוא כה דינמי והכל אפשרי אצלו ובגלל ש"עץ הדעת טוב ורע" פתוח לשני הכיוונים לטוב ולרע, אז "במקום שמדמה עצמו- שם נכלל !"
לא משנה מה אני כרגע, ולא משנה מה בן זוגי כרגע, זו רק תדמית שקרית שמחפשת אישור ב"עובדות" של המציאות החיצונית. אם אגבש תדמית שונה לחלוטין, טהורה, ישרה, טובה על עצמי, על בן זוגי, על ילדיי, ואמקד את כל מחשבותיי בתדמית החדשה שלי או של זולתי, אזי "למקום שמדמה עצמו שם נכלל", דהיינו שכוח הדמיון החזק שלי יוביל אותי לשם, לשם ממש, עד שגם המציאות תאשר את התמונה החדשה.
דוגמה נפלאה להתהוות תדמית חדשה כולנו מכירים מאדם או ילד שעבר דירה, עלה כיתה או נכנס לחברה חדשה שבה תדמיתו הישנה לא מוכרת. ומכאן הוא יכול ברגע אחד ליצור לעצמו תדמית חדשה ולהיכנס לתוכה בקלות בלי שהתדמית הישנה תפריע לו.

איך עושים את זה בפועל?
רבי נחמן מתאר לנו את כוחה של המחשבה המרוכזת כאשר מצורף לה דמיון חיובי:
דַּע שֶׁיֵּשׁ בִּבְנֵי אָדָם סְגֻלּוֹת גְּדוֹלוֹת כִּי יְכוֹלִין לִפְעל עַל-יְדֵי מַחֲשַׁבְתָּם מַה שֶּהֵם חוֹשְׁבִים וַאֲפִלּוּ הַיַּקְרוּת חַס וְשָׁלוֹם, הוּא בָּא מִמַּחְשְׁבוֹת בְּנֵי אָדָם כִּי כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבָה הִיא כֻּלָּה אֲחוּזָה וּדְבוּקָה בְּדָבָר אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה כֵּן, דְּהַיְנוּ כָּל הַבְּחִינוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּמַּחֲשָׁבָה דְּהַיְנוּ פְּנִימִיּוּת וְחִיצוֹנִיּוּת וּשְׁאָר הַבְּחִינוֹת כֻּלָּם עַד הַנְּקֻדָּה, וּכְשֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד אֲחוּזִים וּדְבוּקִים וְחוֹשְׁבִים שֶׁיִּהְיֶה כֵּן בְּלִי בִּלְבּוּל וּנְטִיָּה לְמַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת, עַל-יְדֵי-זֶה הֵם פּוֹעֲלִים שֶׁבְּהֶכְרֵחַ יִהְיֶה כֵּן כְּמוֹ שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים.
וְגַם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה תִּהְיֶה בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת, לא בְּדֶרֶךְ כְּלָל כְּגוֹן שֶׁיַּחֲשׁב שֶׁאִם יִהְיֶה כֵּן יִהְיֶה כָּךְ וְכָךְ בִּפְרָטִיּוּת אֲבָל כְּשֶׁחוֹשֵׁב בְּדֶרֶךְ כְּלָל הוּא בְּחִינַת גָּלְמֵי כֵּלִים (כֵּלִים י"ב-ו חֻולִּין כה), וְיָכוֹל לִטְעוֹת כְּמוֹ שֶׁטָּעָה נְבָט שֶׁרָאָה אֵשׁ יוֹצֵא כוּ' (סַנְהֶדְרִין קא:) וְגַם לְעִנְיַן הַלִּמּוּד מוֹעִיל זֶה אִם תִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ תַּקִּיפָה מְאד כַּנַּ"ל, בְּוַדַּאי יִהְיֶה כֵּן וּבִלְבַד שֶׁתִּהְיֶה הַמַּחֲשָׁבָה תַּקִּיפָה וַאֲחוּזָה מְאד בָּזֶה כַּנַּ"ל דְּהַיְנוּ לְמָשָׁל שֶׁיַּחֲשׁב בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁיִּזְכֶּה לִלְמד וְלִגְמר כָּל הָאַרְבָּעָה פּוֹסְקִים כֻּלָּם עִם כָּל הַפֵּרוּשִׁים הַגְּדוֹלִים וְיַחֲשׁב וִיצַיֵּר בְּדַעְתּוֹ בְּאֵיזֶה אפֶן יִלְמַד אוֹתָם וּבְכַמָּה זְמַן, כְּגוֹן לְמָשָׁל שֶׁיִּזְכֶּה לִלְמוד חֲמִשָּׁה דַּפִּין בְּיוֹם אֶחָד עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִגְמור כֻּולָּם בְּשָׁנָה אַחַת וְיַכְנִיס מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה הֵיטֵב הֵיטֵב בְּתקֶף גָּדוֹל מְאד עַד שֶׁתִּהְיֶה הַמַּחֲשָׁבָה תַּקִּיפָה וַאֲחוּזָה בָּזֶה מְאד וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר לִמּוּדֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה כְּגוֹן שַׁ"ס עִם הָרִי"ף וְהָרא"שׁ וְטוּרִים וְתַנַ"ךְ וְכַיּוֹצֵא, וְיִכְסוף וְיִשְׁתּוֹקֵק וְיַחֲשׁב בָּזֶה הַרְבֵּה בְּתקֶף גָּדוֹל אֲזַי יִזְכֶּה שֶׁיִהְיֶה כֵּן".

ומתוך דבריו למדנו שכוח המחשבה תקיף בכמה תנאים:
1. שהציור במחשבה ובדמיון יהיה מפורט עד פרטי פרטים ולא רק באופן כללי. ממש ברור לי איך הדמות החדשה שלי או של בן זוגי או ילדי מרגישה , חושבת ופועלת. ואת זה אני חווה בתוכי ומקרין החוצה, אפילו בלי מילים.
2. שהמחשבה תהייה עמוקה וחודרת, סבלנית ומתמדת ולא רק שטחית וחולפת.
הדוגמא הטובה ביותר לשינוי תדמית היא ילדים. כאשר יש לנו "ילד רע", הילד ישתדל להוכיח ולפעול לפי תבנית המצדיקה את תדמיתו. אבל אם למרות מעשיו הרעים, נצליח להאמין ולשדר שהוא ילד טוב, אם כן המעשים הרעים הם רק מעידה מקומית שלא מתאימה לו, ברור שהוא יתגבר ויתחיל מחדש, אין ספק שיש בכוחו להתמודד עם הרע ולנצח, אנחנו יודעים בוודאות שהוא מלא רצון טוב ואם נחזיק את התמונה הזאת בראש ובלב ונאמין בה לאורך זמן, תוך התעלמות מההוכחות לתדמית ההפוכה, ובלי שום הסכמה לוותר על התדמית הטובה ובלי שום רגע של הודאה ש"אכן הוא באמת ילד רע", זה רק עניין של זמן קצר שהכל ישתנה.
גם על בעיות אפשר להתייחס כתדמית. אפשר לחוש ולשדר ש"לילד שלי (אולי) יש בעיות חמורות ובלתי פתירות" ומתוך כך להחמיר אותן. ואפשר לחוש ולשדר ש"לילד שלי (אולי) יש בעיות קטנות ופתירות בקלות" ו"שידור" כזה יגמד מיד, גם בעיות קשות ויהפוך אותן באמת לפתירות.
איך מתרגלים את זה בפועל: חשבי על בן הזוג שלך ודמייני אותו במיטבו, הכי הכי טוב שאי פעם הרשית לעצמך לאחל לך ולו. ציור שלם בפרטי פרטים, מה הוא חושב, מרגיש, עושה ומגיב כאשר הוא בטוב. דמייני את הציור הזה במחשבתך, כמה שיותר פעמים במשך הימים ואימרי לעצמך שזה הוא באמת.
ועוד עצה: במשך שעה ביום, דמייני אותו מולך וספרי לו על תדמיתו החיובית. תארי בפניו מי הוא באמת ותאמיני שנשמתו אכן שומעת ומבינה הכל. אחרי כמה פעמים כאלה, כאשר אמונתך תתחזק, תוכלי לאט לאט גם לומר לו את הדברים בפניו, בלי להיבהל מהסתייגותו. (מיותר לציין שאת אותה עבודה יכול לעשות גם הבעל לגבי אשתו וילדיו)
רבי נתן אומר שכך התחילה בנייתו של כל עם ישראל. המצווה הראשונה שעם ישראל קיבל מיד בצאתם ממצריים הייתה מצוות קידוש החודש.
"כי בתחילת החודש בעת שרואין את הלבנה לקדש אותה בבית דין, אזי היא קטנה ודקה מאד מאד. ואזי היא רק בבחינת נקודה, היינו בחינת נקודה טובה, שהיא בחינת "שחורה אני ונאווה". היינו כשהלבנה היא בתכלית המיעוט בסוף החודש אזי צריכין כל ישראל לחפשה ולבקשה עד שמוצאין עדי ראיה איזה נקודה קטנה מהלבנה ואזי מקדשין את החודש בבית דין שהוא בחינת תיקון ומילוי הלבנה. כי על ידי בחינת הנקודה לבד בחינת נקודה טובה שזוכין למצוא בתכלית המיעוט על ידי זה נתתקנין ונכנסין באמת לכף זכות שזהו בחינת תיקון ומילוי הלבנה מפגימתה. ועל כן אומרים הבית דין וכל ישראל "מקודש, מקודש" (מסכת ראש השנה כ"ד) כי על ידי הנקודה לבד נתקדשין, על ידי שדנים לכף זכות. וזה בחינת שכולם אומרים: "מקודש, מקודש", דהיינו שעל ידי דבריהם מעלין את הלבנה מבחינת פגם ומיעוט לבחינת תיקון ומילוי שזהו קדושתה על ידי הנקודת אור לבד שראו מהלבנה" (ליקוטי הלכות השכמת הבוקר א' י"ב).
קידוש החודש, מבאר רבי נתן, משמעותו לראות אפילו מעט מעט את אור הלבנה ולהכריז: "מקודש, מקודש". כל כך להאמין בטוב ובאור עד שאפשר להכריז בקול רם ובשמחה על שיא הקדושה, אפילו שבעצם ראינו רק מעט מאד טוב. אין לנו ספק שהלבנה תלך ותתמלא, שאורה יגדל וילך, עד שתהיה מלאת אור.
ומאחר ש"לבנה היא בחינת אשה" כידוע (ליקוטי הלכות דיינים ג' י"ז) אולי זהו שנרמז כבר ברגע הראשון של החיבור בין איש לאשה שאומר לה "הרי את מקודשת", אף שטרם ראה את כל אורה ומעלותיה, רק מאמין שלבסוף וודאי תהיה שלמה ומקודשת.
וגם היא צריכה, על דרך זה, לומר בליבה כל ימי חייה, גם על מעט האור שרואה מבעלה: "מקודש, מקודש", כדרך שאמרו עדי הראיה בקידוש הלבנה, עד שיאורו שניהם באור גדול ומופלא.