על התשובה
מסה בשני חלקים על מהות התשובה לדורנו
בחלק הקודם עסקנו בבניה של בסיס מושגי למושג התשובה; פתחנו בהכרת ההגיון הלשוני של מסורת ישראל, כאחדות בשורש נעלם אחד ונבדל, המתגלית בענפים מתפרטים החושפים בהיבדלם הבטים שונים ויחודיים של אותו שורש נעלם. המשכנו בבחינת רעיון התשובה בניסוחו השורשי וראינו את המדרגות השונות שכולל מושג זה כשפוגש הוא את המציאות המשתנה ואת דרגת ההתפתחות של האדם. מכאן נעבור לעניינו של חלק זה והוא המפגש המחודש של החברה הישראלית עם מושג התשובה. אך לפני שנתחיל במלאכה יש להקדים כמה הנחות לבירור זה השונה במהותו מהבירור של החלק הקודם.
בבואנו לנתח את תהליכי התשובה המתרחשים בימינו בחברה הישראלית מתעסקים אנו, קודם כל, במגמות חיות המתקשרות לאנשים חיים, לכן בקלות יכולים אנו להיתפס לסטריאוטיפים על קבוצה כזו או אחרת. אכן, ננסה לאפיין כאן תהליכי תשובה בחברה הישראלית ע"פ מדרגות התשובה המופיעות בחלק הקודם, אך יש להבין את הרקע לניתוח כדי שיאפשר לנו לא להיתפס לסטריאוטיפים.
הרקע הבסיסי לניתוח תופעת התשובה כאן (והוא לדעתי הבסיס לבחינת כל התופעות החברתיות והתרבותיות בישראל ובעולם) הוא ההבנה הבסיסית שכל תנועה בהוויה החברתית הישראלית, בין שהיא של מרידה ובין של דבקות מחודשת במסורת אבות (חילונית כדתית) הינה תופעה של תשובה, שהרי בבסיסה עומד רצון עז להשיב תכונה מסוימת החסרת לאותו אדם או ציבור בעולמו. לכן, בבואנו להגדיר את התנועות השונות ע"פ מדרגות התשובה השונות נבקש לחזק את מגמתן בראותנו אותן כאחראיות להשבת אותו התחום לתוך התשובה הישראלית הכללית המתרחשת בדורנו. כך יכלול בירור זה גם את הסכנות שבהצמדות לאותה המגמה המסוימת כשלעצמה בניתוק משאר המגמות השונות בתהליך התשובה ובעם ישראל. נבקש, כדבריו של א.ד גורדון: "..לראותן כולן כאילו הן תנועה אחת כללית מורכבת מהרבה תנועות חלקיות, בכדי לרדת לסוף עומק חולשתן של כולן ולעמוד על שורש חולשתן, שאינו אלא חוסר קשר אורגני, חיוני, בין כולן.[1]"
את אותו קשר אורגני חיוני, ננסה להאיר בדרך הארת החולשות ומתוך בקשת הנזקקות של כל מגמה בתשובה הישראלית לחברתה עד שנזכה כולנו לתשובה שלמה ממש.
"החזרה בתשובה" – עדות לניתוק היסטורי-לשוני
כפי שתואר במקומות רבים וכן גם בכתבות שונות באתר, לאורך שנות הגלות הארוכות התרחש תהליך בו התרחקנו מהיחס למסורת ישראל כתורה מקיפה המתיחסת לכל רבדי המציאות. משמעותם של מושגים רבים ושל מסורות רבות שהיו חיות בתוך עם ישראל אף לאורך מרבית שנות הגלות, נשכחו ואבד טעמן. התהליך תפס תאוצה במיוחד במאתיים השנים האחרונות בקהילות אשכנז עם עליית ההשכלה והאמנציפאציה אשר עוררו מחדש את רצון השיבה אל החיים בכללם בישראל. זאת כנגד המציאות הגלותית שבה, ללא ארץ וללא שלטון עצמי, הצטמצמו חיי המסורת לדת, שעניינה הפרדת האדם הפרטי מהשפעה על המציאות החיצונית הגלותית על כל ביטוייה, והפניית כל מתח אמונתו לקיום הולך ומתהדק של המצוות וההלכות של זמנו. שמירה קפדנית ומצמצמת זו יצרה התרחקות הולכת וגדלה בישראל מהשורש של חזון ישראל הקדום; הוא קידוש כל מערכות החיים בדרך תורת ישראל. כך התפרץ אותו רצון עמוק בדמות התנועות הסוציולוגיות בחברה היהודית שנענו להשכלה ולאמנציפציה ולאחר מכן הובא דרך הציונות על גווניה אל תוך הווייתה של מדינת ישראל, אך הדברים עדיין לא בוררו עד סופם. עקב חוסר קשר ותמיכה מצד עולם המסורת, אותה תנועה של חידוש החיים, פנתה אל המרחב הארצישראלי בכלים מדגם מחשבתה של אירופה, שמהם נשמרה ההלכה וההנהגה בגלות עקב היותם מנוגדים ברוחם להגיון הישראלי האחדותי. אך באותה הנהגה גלותית (למעט יוצאים מהכלל) לא היה עוד את אותה חוויה שלמה של אחדות להנחיל לתוך חידוש החיים ואותן מגמות שנפרדו בגלות אשכנז הביאו את הפירוד לתוך ארץ ישראל. שבר זה, בין מי שנשאר נאמן לאורח החיים הדתי על כל מגבלותיו לבין מי שהחליט לעזבו ולעצב זהות אלטרנטיבית אשר תאפשר לו לחיות את חייו העצמאיים במרחבים שמעבר למסגרת הדתית, עדיין לא אוחה. עדיין לא חידשנו את הקשר השלם בין שני הצדדים שכאמור שייכים שניהם בעמקם למסורת ישראל במובנה הכולל ולא זה הדתי-גלותי.
גורם משמעותי בתהליך האיחוי, בא לידי ביטוי מחודש עם הופעתה של "החזרה בתשובה" בציבוריות הישראלית. תחילת התופעה היא ביחידים מהציבור החילוני אשר ביצעו מעבר סוציולוגי שגרר עמו מהפך זהותי: מאורח חיים חילוני בחברה חילונית, לאורח חיים דתי בחברה דתית. ראשוני החוזרים בתשובה- המוכרים ושאינם- עשו זאת מתוך זווית פרטית ואישית מאוד. כלומר, רצון למלא חלל מסויים שהיה בהם שהרגישו כי סופק בצורה מדוייקת יותר בחייהם תחת עול המצוות הדתי[2].
בכך הם היוו מודל של "תשובה מיראה", המצריכה ניתוק ושלילה של אורח החיים הקודם כדי להתפנות לעבודה כלפי בורא העולם ע"פ אופיה הדתי. אכן, זהו שלב הכרחי ראשוני בתהליך התשובה הכללי והפרטי שקיים גם ברובו בימינו ובעיקר מתבטא בשיבה אל תוך אורח החיים החרדי השומר על ד' אמותיו של האדם מאותם עולמות שאין לו יכולת להתמודד עמם ושיצרו מושכו אליהם. עלינו להכיר בחשיבות של תהליך אישי זה לאותם אנשים המבצעים אותו, להעריך אותם על האומץ שלהם ולתמוך אותם בעבודתם, למרות שאין תהליכם כשלעצמו הנהגה כללית של תשובה שלמה.
באותו מעבר סוציולוגי חד של אותם חוזרים בתשובה קיבל מושג התשובה המקורי משמעות נוספת על רקע הניתוק הדתי-חילוני המודרני. משמעות שהיא זרה למשמעותו המקורית ועד היום מקשה מאוד על התפתחותו של שיח תשובה בימינו:
עקב השתרשותה של יהדות אשכנז, דתיים כחילונים, בהגיון האירופאי הן מצד תפיסתו הדתית והן מצד תפיסתו התרבותית / חילונית[3] קיבל המונח תשובה משמעות פשטנית המקבילה למילה האנגלית: Answer. כלומר, חוזר בתשובה בתודעה הציבורית הפך להיות זה שיש לו תשובה לכל בעיות החיים תחת מטרייתו המגנה של אלוהים. זאת בניגוד למונח תשובה הקשור לשיבה אל המקור כתהליך דינאמי מתפתח של תיקון עצמי וכללי.
לא פלא, אפוא, שכנגד אותה חזרה בתשובה בהבנתה הזרה, התפתח מושג מנוגד של "חזרה בשאלה", המציין את מי שלא מסוגל לחיות לפי תשובות מוגדרות מראש ורוצה להשאר בחוסר הידיעה, ובעצם חופשי לחיות בשאלה לגבי משמעות חייו. כאן רואים אנו את הבקשה להחזיר את תהליך התשובה למדרגתו הראשונה, ל"תשובה הטבעית", זו שאינה תלויה אלא בעומק ליבו של האדם. אך אותה מגמה של "חזרה בשאלה" מסתכנת היא באיבוד הקשר החי להקשר כללי, שמעבר לנפשו הפרטית של האדם, דרכו הוא מבטא את אותה תשובה ובקשה לטוב. בכך מתבטא חיבוטם הנפשי העמוק של אותם חוזרים בשאלה בין הרצון להיכלל במסגרת לבין חוסר יכולתם להתמסר למסגרת חוקית או הגדרה חיצונית שתקטין את החופש שבחיפוש.
כך למעשה, השבר ה"סוציולוגי", כלומר פירוד התפיסה החילונית מהדתית במסגרות חברתיות הופכיות, התבטא כעת גם במושג התשובה. למרות האמת האישית העמוקה שבתהליכי החזרה בתשובה והחזרה בשאלה הצטרפו הם בעיקר להעמקת המרחק שבין העולמות ולא לקירובם. אך אם נביט לשורש של אותן מגמות ראשוניות נראה ששתיהן רצו להשיב דברים מהותיים בחוויית החיים של הישראלי השב לארצו במלוא מובן המילה, ונרחיב:
בתוך עבודת הבורא של האדם הישראלי, ישנם שני נתיבים עיקריים: הנתיב של בין אדם לחברו והנתיב של בין אדם למקום.
הראשון, נוטה אל העלאת החיים עצמם כדי לאפשר יחסים מתוקנים בין אדם לחברו, כאן גם מגיע לידי ביטוי המוסר החברתי בשיא תפארתו. עבודה זו שייכת לכולם, אך הדגש הגדול עליה כיום, מופיע יותר אצל הציבור החילוני שבעקבות הניתוק שתואר אינו מוצא אותו בתחומי הפרשנות הדתית-גלותית של התורה. כך, למרות שדחפם המוסרי של רוב החילונים אינו קשור באלוהים במובנו הדתי, הוא שם דגש על עבודה משמעותית מאוד בתורה במובנה השלם, הנושק בעיקר לתחום עבודת המידות ההכרחי לקיומן האמיתי של המצוות וההלכה[4].
השני, נוטה להדגיש ולעורר את מודעות האדם כלפי מציאותו של בורא לעולם, של כוח גדול יותר ממנו המנהל ומניע את כל הדברים בהסתר. הוא מתמקד יותר בקשר עם אלוהים דרך המצוות (גם כאשר הן חברתיות) כעיקרי וחשוב יותר מכל מעשה אדם ותופעה שבעולם. אין הוא שולל את חשיבות המעשים, אך לא נותן להם כוח כשלעצמם ודבר זה מפחית את חשיבות העבודה במרחב החברתי והתרבותי בעיניו ומוביל לרוב להוויה של פאסיביות כלפי תחומי חיים אלו.
למרות ואולי בגלל הדגשים השונים, המסורת תלמדנו ששתי מגמות אלו נחוצות, כל אחת בנפרד, לשלמות האומה ולשלמות האדם הפרטי ומתוך כך גם נחיצותן האחת לשניה. שהרי בעצם היותן חלק מהותי מן התורה נראה שיש לכל צד ללמוד ולהכיר באמת בתרומתו של האחר גם לו עצמו, לשלמותו שלו.
ואכן, אם נצא רגע מהפלונטר המושגי של יהדות אשכנז העומד במרכז השיח הציבורי בימינו ונביט אל הדרך בה השתמרה המסורת ביהדות המזרח נגלה תמונה אחרת לחלוטין. שם, עקב איום רוחני פחות קשה מצד שליטיהם הערבים ו/או המוסלמים, נשמרה המסורת בצורה יותר טהורה, יותר חיה, ללא הפירודים הקשים בין רוחניות לחומריות ובין דתיות לחילוניות אותה הוצרכה לבצע גלות אשכנז[5].
כך, במבנה החברתי של יהדות המזרח ברובה אין רמה אחידה, דתית-מעשית שלפיה נבחנת אמונתו של האדם, אלא ישנו מנעד ברמת קיום המצוות. מנעד בו כל איש מקיים כפי יכולתו, כשכולם תמיד מתכוונים לעשות יותר טוב. אף אחד לא נחשב כעוזב את המסורת, גם אם מקיים פחות וגם אם מבין פחות למה מקיים ואין ניגוד בין הרצון של האדם להתקדם במישור יחסי האנוש לבין המישור מול האלוהים. אכן, יש לנו הרבה מה ללמוד מאופי חיים זה לחיינו המתחדשים כאן בארץ.
[נציין כאן במאמר מוסגר שאין זה נכון להכליל לחלוטין את תופעת הפירוד הדתי על יהדות אשכנז, שהרי גם שם, בתוך הקהילות הייתה מערכת חיים חיה במנעד בקיום ההלכה בתוך הקהילה, מציאות המואפלת כיום בגלל הפירוד החזק מההתייחסות ל"חוקת הגויים" והפירוד שנוצר בעקבותו בתוך ישראל.]
החזרה בתשובה אל התשובה
נחזור להתחקות אחר התפתחות התשובה בניתוחנו ההיסטורי-לשוני:
מציאות "החזרה בתשובה" במשמעותה הזרה, חשפה אם כן תופעה של פירוד גדול יותר ברמה החברתית. זה הביא לידי ביטוי בצורה חיה את השבר העמוק בין דתיים לחילונים שעד כה היה מכוסה בשלושת העשורים שבהם המדינה כולה הייתה בתהליכי עמידה על רגליה[6].
בהמשך לתשובה אל חיק החרדיות, החלה מגמה הולכת וגדלה של תשובה באפיקים נוספים:
הראשונה היא התשובה אל חיק הציבוריות הדתית-לאומית. תשובה ממניעים של התקשרות למהלך הכללי של שיבת ישראל לארצו שהוא בסיסה הרעיוני של השילוב הדתי-לאומי.
השנייה היא התשובה אל אורח החיים החסידי למיניו, המשלב עבודת קיום מצוות תוך דגש על פיתוח רגש קרבה והתחסדות פרטי אליהן. לרוב, במיוחד בארץ, מגיעה תשובה זו יחד עם חיבור (שוב, יותר בלתי אמצעי ורגשי) לאידיאלים של ארץ ישראל ועם ישראל המובילים את הדתיים הלאומיים.
מן הצד השני, החוזרים בשאלה הפכו לדתל"שים (דתיים לשעבר) וגם האפיק המסורתי, שאינו מדגיש את המחוייבות הדתית אל החוק אלא את עשייתו מתוקף ההשתייכות הזהותית הבסיסית למסורת ישראל, נפתח כתנועה בלתי-פורמלית של קרבה ושילוב בין העולמות המנוגדים. כל אלו ועוד תופעות רבות מספור, פרטניות ו/או רחבות יותר, הובילו למצב שבו הגבולות בין הצבורים בארץ הפכו מטושטשים יותר; הפירוד הסוציולוגי נוטה להישבר וההגדרות הישנות כבר מאבדות מכוחן.
ישנה תנועה ערה של אנשים שונים בכל ציבור להשיב לעצמם חלקים מאותו עולם שחסר להם במסגרתם הציבורית, אם מבחוץ- ע"י מפגש ישיר עם צבורים אחרים (תהליך שלא מצריך מעבר סוציולוגי דווקא, אלא לימוד וחקירה אישית) ואם מבפנים- ע"י חיזוק הזיקה לאותה הרוח המשייכת אותם יותר לאורח החיים הציבורי שלהם, המתבטאת בהעמקת הזהות בדיאלוג פנימי ולא ישיר עם החוץ. כל אלו מהווים תהליכי תשובה בזעיר אנפין והפעם כבר מתוך מודעות למושג התשובה במקוריותו, כתהליך השתלמות כללית המבקש להשיב לתוכו את כל הכוחות כולם. כוחם הגדול הוא בהיותם מרככים באופן משמעותי את אותה הפרדה נוקשה בין דתיות לחילוניות ומאפשרים את היווצרות אותו "מנעד ארץ ישראלי" שבו אנו חפצים.
אך בהאפלה מסוימת על התהליכים המבורכים האלו עומד עדיין אותו פירוד בסיסי המורגש סביב תהליכי התשובה השונים. נבחן כעת את אותן תנועות נפש מיוחדות שבאפיקי התשובה השונים שתוארו לעיל מול מדרגות התשובה שתוארו בחלק א' וננסה לכוון את חידושן אל השלב הבא שהוא תכלית מסה זו – הגדרת מונח התשובה כדי שישרת את התפתחות התודעה של דורנו.
הגדרות חברתיות חדשות
אכן, נראה שבהתאם לשיבה אל התשובה במובנה המקורי בדורנו, התפתחו הגדרות חדשות לתשובה הבאות לשחרר את הקיבעון המחשבתי של הדורות הקודמים לגבי חשיבותו וייחודיותו של תהליך זה.
כך בקרב החוזרים בתשובה אל החרדיות התפתחה מודעות אחרת לתהליך התשובה שלהם אשר מבוטא כיום במונח בעל/ת תשובה. כלומר, הם אינם כבר חוזרים בתשובה, אלא לוקחים בעלות על התשובה שלהם, חיים בתשובה. תחילה אולי היה זה ביטוי של ניתוק והבדלה מחייהם הקודמים ברמה החברתית והזהותית, אך כיום עם עליית המודעות לתשובה במובנה המקורי הרי שהם מבקשים לקשר את השתלמותם האישית בתוך תהליך התשובה הכללי. דבר זה בא לידי ביטוי בכינון של מסגרות חיים הכוללות חיבור של תודעת הקודש עם כלי התרבות החילונית כמרחיבים וכמבטאים את עולם האמונה שלהם.
בעלי התשובה בשנים האחרונות משלבים אורח חיים של קיום מצוות (ושוב דווקא כבסיס לתשובה אמיתית) עם עולמות התוכן אותם נטשו במעברם הסוציולוגי. דפוס חיים כזה הוא כבר הופעה של מודל הקרוב למדרגת "תשובה מאהבה". כלומר, אין בה רק התרחקות מאורח החיים הקודם, אלא בקשה לשיבה אל החיים במלאותם, להעלותם ולקדשם. כמו שבתשובה נהפכים מקומות החטא לטוב, כך מנסים הם להוציא מתוק מאותן מקומות שהרחיקו אותם מעצמם בתחילה, לצקת בהם תוכן מחודש וטהור יותר.
במקביל לבעלי התשובה התפתח בקרב החוזרים בתשובה הדתיים-לאומיים והחסידים המונח בתשובה.
אני בתשובה משמע שאינני חוזר או עוזב שום מקום, אלא משתדל לעשות תשובה דרך קישור המקומות בהם אני נפגש אל רעיון התשובה הכללי, המחייב (מלשון חיובי) אותם מבסיסם. אני עמל לא לעשות הפרדות, אלא לחפש איך הכל כלול בזרם התשובה הכללי, להיות בעין טובה על המגמות השונות בחיים. בנוסף, אני חי בזיקה גדולה יותר או גדולה פחות לקיום מעשי של מצוות לפי מקומי ונטייתי האישית ובכך אני מגביל את עצמי לשמור על המרחב שנכון לי להתפתח בו מבחינה חברתית. אך המרחב החברתי אינו מרכז זהותי, אינני נבדל אלא מנסה לשלב את המגמות השונות בתוך הרעיון הכללי שאליו אני מעוניין להיות מחובר.
למקום זה שותפים, במנעד רחב, חוזרים בתשובה רבים מן החילוניות וכן גם דתיים-לאומיים, חסידים וכו' שפנו כדתל"שים אל המסורתיות או לאורח חיים שאינו דתי אבל שמרו בתוכם את אש האמונה הישראלית. גם אלו, ממקומם נוטים אל מדרגת "תשובה מאהבה".
תופעות אלו רק הולכות, מתפרטות ומתרחבות בתוך הציבוריות החילונית, הדתית והחרדית שכבר מזמן אינה מקשה אחת אלא כל ציבור כולל גווני חיים שונים בתוכו, המייצרים מסגרות שיח בין ציבורי ופנים ציבורי חדשות.
בין המפעלים החיוביים של תנועת "השיבה אל התשובה" נציין כאן את בתי המדרש והמכינות הכלליות והמעורבות המחדשות את הזיקה אל מסורת ישראל ואת רוח הדיאלוג עם צדדיה השונים בעם, את המגמה האקולוגית המשתפת בתוכה "חילונים" כ"דתיים" במטרה לייסד בסיס ערכי יותר לחיים החומריים, את המוזיקה והאמנות המתחדשת במפגש עם המסורת ועוד.
אלו זירות של התבררות חברתית, אשר בתהליך בירורן אוכלות לפעמים גם קליפות. שהרי הסכנה המופיעה באותה תשובה מאהבה היא שהיא צריכה להיות מושגת ונוכחת באמת ולא רק בכוח. לכן החלה מוקדמת של מדרגה כזו על המציאות עלולה לתת הכשר להרבה תופעות שבמהותן עדיין זרות לתשובה.
כך, למרות העושר הגדול שבמנעד הישראלי נראה שעדיין לא נוצר בו מרחב של ברור אמיתי – מה נובע מתשובה אמיתית ומה לא. לכן, אל לנו לטשטש את העובדה שבתהליכי הבירור האלו מתערבבים דברים פסולים ועלינו להיות כנים בעבודתנו לתקנם. בשביל יצירת מרחב בירור זה הנחוץ להמשך תהליך השיבה, ננסה כעת להגדיר בדיוק את מהות התשובה לדורנו.
הגדרת התשובה לדורנו
ראינו שתפיסת התשובה במובנה המסולף, כמעמיקה את הניגוד המוחלט בין דתיות לחילוניות הולכת ומקבלת פנים אנושיות דרך מגמות תשובה שונות העולות מן השטח ונוגעות למעשה יותר ויותר בשורש המקורי של התשובה ע"פ מסורת ישראל.
תנועת התשובה כיום מחוברת יותר לרעיון התשובה הכללי, האוניברסאלי, שבו לכל מגמה חלק בתהליך התשובה של הבריאה, לכל פרט או ציבור מתוך מקומו בגוף הכללי. כך הולכת ומתבררת כל קלחת המושגים והתנועות הפנימיות העומדות מאחורי המילים. לאט לאט, כולן מתגלות כשותפות לאותה תכלית ומתכוונות אליה מכיוונים שונים. את אותה התפתחות ותסיסה רוצים אנו להמשיך, בהיותה שוברת מחיצות וגבולות. אך כדי להמשיכה היום זקוקה היא כבר להגדרה חיובית, כוללת, כזו שלא תבטל את ההגדרות האחרות הבונות גשרים מהותיים בין מגמות פנים-ציבוריות בעם ישראל, אלא תיתן להן בסיס משותף להיפגש.
לפיכך, ניתן להגדיר את תשובת דורנו כך: חזרה בתשובה לא-סוציולוגית.
כלומר, חזרה בתשובה כמשמעותה המקורית, שהיא חזרה להשתתפות בתהליך שיבת הבריאה אל מקורה, חזרה המבטאת גם את תפיסת תהליך התשובה שלי בהקשר דווקא למסורת ישראל; בהקשר לנתיב התשובה של כלל ההוויה אותו מציירת המסורת שלנו כקשור לבורא העולם המבקש להטיב לכל ולא במנותק ממנו כמו בניסוחם של כל מיני תחליפים אידיאיים זרים לישראל שמפרידים בין חירות לבין גבולות, בין חומר לרוח.
לדרכי התשובה יש מבנה המפורט בתורתנו: ישנן 70 פנים לתורה וכך גם לתשובה; אלו הם סך כל הדרכים הכלליות של הנפש לעשות תשובה אמיתית ולא הכול "דברי אלוהים חיים". כמו כן, ישנן 13 דרכים לישראליות כ-12 השבטים ושבט לוי ולא כל ביטוי ציבורי באמת קשור הוא לישראל.
האדם הישראלי הפרטי, החוזר בתשובה, משתלם מפרטיותו אל אותו תהליך כללי, כלומר לומד איך אותו מבנה כללי של תשובה מאיר את נתיב השתלמותו הפרטי ולא שהם במנותק.
ומן הצד השני לא-סוציולוגי, כהבחנה המיועדת לנתק את התשובה מהגדרתה כמעבר בין ציבורים ובכך להגדיר את החוזר בתשובה ע"פ פרופיל ציבורו, כלומר ליצור סטריאוטיפים שוב. הרצון כאן הוא להשאיר מקום מוחלט לייחודיות של כל פרט וכל ציבור בתהליך התשובה שלו, כאשר המטרה היא לא להכשירם בלי הבחנה, אלא לתת מרחב לכל אחד לגלות את קשרו הייחודי לתהליך הכללי. מכיוון שבתודעה הישראלית כל פרט קשור בקשר מוחלט בכלל, זוהי חובתו ואחריותו שלו להביא את ייחודיותו לידי ביטוי, ואנו מניחים מראש שזוהי גם שאיפתו הפנימית האחת הכלולה בשאיפתה של הבריאה לחזור בתשובה אל בוראה. מכך מתחייב גם אותו קשר מוחלט לשאר נתיבי התשובה השונים ההכרחי בשביל כל פרט וכל ציבור להופעת ייחודיותו השלמה.
או במשפט אחד: דרכי האישית בתשובה ייחודית לי ואינה בהכרח דרכו של הכלל או האחר, אך בשורשה היא משתלמת לאותה תשובה ממקומה היא.
והאמת תהא נעדרת
לסיום, כדי להפנים עוד את אותו מבנה מקיף אליו אנו מכוונים, גם בראיית מושג התשובה בתוך מסורת ישראל וגם בהפנמתו אל המגמות החברתיות של ימינו, נוסיף עוד מדרש קטן מחכמינו העוסק במושג האמת:
המשנה במסכת סוטה אומרת: "בעקבות משיחא חוצפא יסגה.. והאמת תהא נעדרת." אך הגמרא בפירושה למושג זה משנה לנו את ההתייחסות הרגילה להעדר האמת (שהוא הרגשה מאוד נוכחת בימינו) וחושפת בפנינו עומק נוסף שמאיר את מבנה המציאות ע"פ מסורת ישראל.
הגמרא בסנהדרין ט"ז: "מאי "ותהי האמת נעדרת"? אמרי דבי רב: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה."
כלומר, האמת אינה נעדרת במשמעות נעלמת, היא נמצאת, קיימת תמיד. ביטוייה הוא כעדרים עדרים, המופיעים כל אחד עוד גוון מזוהר הדרה השלם. יש אמת אחת, היא הקב"ה בלבד, אך היא לא מנותקת מהמציאות, אלא מופיעה היא דרך כל עדר ועדר בצאנו של הרועה הנאמן. כך עלינו להביט בדברים בבואנו לבחון את התשובה ברובד החברתי של ימינו. אין ניסוח אנושי המכיל את תהליך התשובה כולו וכך אין דפוס אחד שהוא הדרך לתשובה, ישנם נתיבים רבים, שכשיהיו מקושרים אל מבנה התשובה הכללי, יחזרו גם להיות קשורים בו באופן מודע.
"אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף[7]": דרך הארץ, מקום חייהם של הברואים, מופיעה האמת כחלקים המתחברים והמשקפים מבנה חי, דינאמי ומשתלם. מעומק בקשת הטוב, המידבקת ברעיון התשובה המוביל הכול להשלמתו, נוכל לראות את מציאותנו כיום בעיני התשובה ולעשות את תפקידנו כדור התשובה הגדול המשיב בגלוי את עם ישראל כולו לצעוד במסלול התשובה ולהעלות עמו את המציאות כולה.
שנראה את חיינו בעיני השמיים ונשיב את הארץ אל השלמות הנשקפת ממעל,
זיו גורן
[1] אהרון דוד גורדון, מאמר 'הסופרים והעובדים' בתוך "האומה והעבודה" עמ' 301-323 בהוצאת "הספריה הציונית ירושלים".
[2] הגדרה זו היא כנגד מה שנראה בהמשך, כתשובה מתוך הקשר כללי לאותו תהליך זהותי רחב של חיבור בין שורש המרידה החילונית לבין שורש השמרנות הדתית שתואר. תופעה זו תהיה משמעותית מאוחר יותר והיא המשך מתבקש לאותה חזרה בתשובה ראשונית זו, שלולא הראשונה לא הייתה באה גם האחרונה.
[4] ראה בעיקר בספר שערי קדושה לר' חיים ויטאל, או בספר "חובת הלבבות" המבררים את נחיצותה של עבודת הלב ותיקון המידות כדי שיוכל האדם באמת לקיים את המצוות לפי כוונתן השלמה. וראה עוד במאמר "בלב העניין" שבאתר.
[5] הנצרות, בהשפעתה לרקע התרבותי האירופי שעיקרו יוון ורומא, נתקלה בפירוד משמעותי בין חווית האדם כנברא, לבין השלמות שבמושג הבורא היווני שאין לו קשר לעולם כלל. התרבות המערבית, כבת-כלאיים של תורת ישראל וחכמת יוון ורומא, נעה לכל אורכה בתוך הניגוד המוחלט שבין המוחלטות האלוהית הגורסת דוגמה דתית לבין חופש פראי חסר גבולות מוסריים. הניגוד המוחלט ביניהן הכריח את היהדות במקומות אלו להפריד גם היא בין רבדיה העמוקים של התורה, הנסתרים יותר בהם מתגלה סוד החופש השלם הבא מתוך הכרת מבנה הבריאה ומהות האדם, לבין אלו הנגלים המהווים, בניתוקם מהנסתר את ההוויה הדתית הדוגמאטית והמוחלטת.
זאת בניגוד לאסלאם הקשור באופי החיים הערבי שבו החופש האנושי האמיתי הוא דווקא בהתמסרות לאותו הנסתר וקיום מדוקדק של חוקיו, הבאים לשמור במיוחד מהווייתו היצרית של האדם מלהכשילו שהיא חזקה יותר באדם הערבי לגווניו, לעומת כוח ההיגיון והשכל החזקים אצל האדם המערבי/אירופאי. כך יהדות המזרח יכלה לשמור על אותו קשר חי בין חלקי המסורת בצורה פשוטה וחיה יותר, אך גם ככזו שאינה מכירה ממקור ראשון את כוחו, הבריא והמסוכן כאחד, של ההיגיון והשכל המערבי.
[6] כך ניתן אולי להבחין, שהתחלתה של החזרה בתשובה מקבילה לזמן הופעת הסדקים בזהות הציונית כמאחדת של החברה הישראלית והופעתם של פערים בין הצבורים והתפיסות ששיתפו פעולה עד אז בבניין הארץ החומרי.
[7] תהלים פ"ה י"ב.
תנועת חזון 
כתיבת תגובה