ירושלים במשנת הרב קוק

ביאור מאמר "ירושלים" של הרב קוק ע"י הרב יהודא ליאון אשכנזי- מניטו (מצרפתית ברוך ליאור).
פורסם באתר ישיבת פתח-תקוה.

[אחד מענייניו החשובים של חג הסוכות כאחד משלושת הרגלים הוא האחדות, המתבטאת בעליית העם כולו לבית המקדש שלוש פעמים בשנה להראות לפני ה' (מצוות ה"ראיה"). דבריו של הרב אשכנזי בנושא האחדות בישראל מתוך שיעוריו על תורתו של הראי"ה קוק מחדשים לנו עומק נוסף בכל אותן שאיפות אידיאליות המוארות באור חי כל-כך בכתבי הרב. יחודו של הרב אשכנזי בכך שמצליח הוא להפשיט בשביל דורנו את המשימות שבפעולת האיחוד ו"קיבוץ שבטי ישראל" המתרחשים בדורות האחרונים בקרב עמנו. אנו תקווה שבהירות תורתו, שאינה מוכרת ומדוברת דיה, תצליח להביא אותנו קרוב יותר למעלת חידוש התפיסה הנבואית העברית ואתה לקיבוץ העדות השונות, שבטי ישראל של זמננו, לעם אחד ומגוון. קריאה מהנה, תנועת חזון]

במאמר שפורסם  ב 1915, כותב  הרב קוק על המשמעות הראויה  של ירושלים, בהתייחס לעניין אחדות האומה.  בזמן כתיבת המאמר, טרם צצו הבעיות הסוציולוגיות הקונקרטיות של קיבוץ הגלויות, או כפי שראוי לכנותן במשמעותן התנ"כית, "קיבוץ שבטי ישראל". למעשה, לא קיים יותר ייחוס על-פי שבטים, ולכאורה זהו המצב  מאז ימי גלות בית ראשון שהיא הגלות השניה (בהיותה של גלות מצרים הגלות הראשונה). ובכל זאת, בעת החדשה, קיים משהו דומה: הקהילות, או ה"עדות" היוצרות אחרי אלפיים שנה פסיפס אנושי ותרבותי, בעל מאות גוונים שונים בתכלית, ומנסות לבנות מחדש את אחדות האומה העברית, בתוך כור ההיתוך של החברה הישראלית. זהו האתגר שהרב קוק הציב לעצמו, במשנתו באופן כללי, ובמיוחד במה שקשור לירושלים.

כלל גדול מסור בידינו, שלעולם אדם מייעד לעצמו כאידיאל ערך שחסר לו, כלומר הערך החשוב לו ביותר מבחינת התודעה ושטרם הפך לחלק ממכלול הוויתו, ועל כן הוא מוגדר בתור אידיאל; כשערך זה הופך להיות מציאות, כשהוא מגיע להגשמה אמיתית, הוא חדל להיות אידיאל, וממשיך להתקיים בתור חלק מן הריאליה. בכל הקשור לעם ישראל, ברור כי האחדות היא האידיאל, ועל כן עדיין היא מצפה להגשמתה. ה' ייעד לכל אומה ואומה – כדרך ביטוי של האנושיות – ערך ספציפי  שהוא-הוא תחום התמחותה המדויק; לביטוי ערך האחדות בחר ה' באומה היחידה היכולה להגשימה. יש כאן פרדוקס גדול, שהרי לכאורה, ישראל היא מן החברות המפולגות ביותר; לכן עלינו לזהות מהם קווי השבר, שהרב קוק מתייחס אליהם במאמרו על ירושלים, העיר המסמלת  אחדות מתהווה, אחדות שיכולה לבוא לעולם רק במקום מאוד מוגדר ומתוחם. כאשר התודעה מבליטה ערך מסוים, תוך כדי כך שבשלב המוקדם היא מרגישה בחסרונו, ברור שבסוף הדרך היא תשיג אותו ותשלים אותו במלואו. לא כל בעל תודעה חי בתחושה של חסר, ועל כן לא מקרה הוא שהאומה הרואה באחדות את האידיאל שלה, מופיעה לכאורה כחברה מפולגת עד אין קץ. עלינו לבחון זאת בדעה צלולה, מהולה בתקווה לעתיד.

במאמרו "ירושלים", הרב קוק  מבליט יסוד מוסד המציין את שלושת המימדים של הזהות הישראלית: תורת ישראל, ארץ ישראל, עם ישראל. רק  אחדותן המוחלטת של האומה, הארץ והתורה מאשרת את האותנטיות של אחדות ישראל.

לדעת הרב קוק, דווקא בירושלים מתקיימת הסגולה לאיחודם של שלושת המימדים האלה. כל עוד אינם מאוחדים, הרי שיש כאן שלושה נתיבים נפרדים  לקיום היהודי. ואם הם באמת מופרדים ונפרדים זה מזה , רבה הסכנה שהם ילחמו האחד בזולתו, משום  שבמאמץ להגדיר לעצמו  זהות אוטונומית הנפרדת באופן מלאכותי מן האחרים , כל אחד מהם מצייר  ציור קריקטורי של האחר. למרות שבשורשם, שלושתם מהות אחת, כשהם מתפרדים זה מזה הם אינם רק נלחמים האחד בשני, אלא אף מגלים את חוסר האותנטיות שלהם-עצמם.

הרב מדגיש כי ירושלים היא המאפשרת את התאחדותם של שלושת הגורמים האלה. ראשית, בהסתמך על מזמור קכ"ב בתהילים (שלפי נוסח עדות המזרח הוא המזמור של שלושת הרגלים): "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו – העושה את כל ישראל חברים";  מדובר באחדותם של שבטי ישראל "ששם עלו שבטים, שבטי י-ה". ובאופן מעשי, אחדות השבטים באה לידי ביטוי קונקרטי במצוות הראיה, השייכת לשלושת הרגלים.

ניתוח סוציולוגי, ולו שטחי, של פנומן האחדות בחברות בנות זמננו, מראה בבירור כי האחדות באה לידי ביטוי ברמת החברה, דהיינו במישור הלאומי, בעוד גורמי המחלוקת והשינויים המהותיים המביאים עד לידי פילוג נמצאים ברמת הקהילות, דהיינו במישור הרוחני. בני האדם מתאחדים כחברה למען אינטרסים שונים, בעוד הם יוצרים קהילות לצורך מימוש אידיאלים. יתכן שבימי קדם התופעות בחברות האנושיות כולן היו בדיוק הפוכות, ולמעשה, הדבר נראה כאילו החברה בישראל שמרה על מודל קדום של קיום חברה: דהיינו אחדות ברמת הקהילות, מסביב לאידיאלים, ברמה הרוחנית, בעוד ברמה הלאומית שורר הפילוג. זוהי בעיית השבטיות: למראית עין, כל שבט בישראל יכול להיות "עם ישראל לעצמו". עם ישראל מקבל תכונה ייחודית זו דווקא מן הפזורה האנושית. כבר בתנ"ך, השוני בהתנהלות השבטים נובע מן המציאות הגלותית שישראל יצא אליה, כדי לייסד אומה. עיון מדוקדק בסיפור גלותו של יעקב אצל לבן, שהיא בעצם אב-הטיפוס הראשון לגלויות כולן, מראה בעליל כי בני יעקב, מייסדי השבטים, נולדו בגלות, פרט לבנימין, שאף כי הורתו בגלות, נולד עם השיבה לארץ.

כך גם בזמננו, השוני בין העדות, המקביל לשוני בין השבטים בימי התנ"ך והמאפשר קיום חברה בעלת גוונים וכיוונים מרובים, נעוץ בשוני בין האומות אליהן גלה והתפזר ישראל;  אם לדייק, ובמונחים תנ"כיים, מפיזור האומות. תהיה זו טעות לטעון כי מצב הפזורה של ישראל הוא מצבו הטבעי, בעוד איחודו בארצו הוא היוצא מן הכלל. לפי המסופר בתנ"ך, המציאות בדיוק הפוכה: כאשר התורה מתארת את תחילתה המחודשת של האנושות לאחר המבול, היא מתחילה בסיפור התפלגות האומות, כאשר כמובן טרם נוצרה האומה הישראלית. האחדות האנושית האוניברסאלית מתפוצצת לרסיסים, ונוצרות אומות. כפועל יוצא, מושג הפזורה מציין את קיומן הטבעי של האומות, של ה"גויים", וכמובן לא של ישראל. הפזורה של עם ישראל, שברבות הימים הופך להיות העם היהודי,  מאז חורבן ירושלים בידי רומי, היא פזורה משנית, שהושתלה בפזורת האומות. האומה הישראלית מופיעה רק לאחר היווסדן של שבעים האומות, שניתן לקרוא אותן "אומות היסוד", בימי אברהם, יצחק ויעקב; הנסיבות מביאות את השתלת האומה הישראלית בתוך הפיזור הכלל-אנושי ("האומות"), במגמה להגשים את התיקווה המשיחית של הנביאים, בניה מחודשת  של הקיום האנושי, שהתרסק לרסיסים בין גילויי האנושות השונים, האומות, ה"גויים".  מסיבה זו, כאשר השבטים מתאחדים, הם מביאים אתם שוני וגיוון, שמקורם באנושות האוניברסאלית המרוסקת.  ללא קיומה של מצוות הראיה בשלושת הרגלים, כביטוי של עקרון רוחני של אחדות מחודשת לעד, השוני היה מתרחב והיתה קיימת סכנה שבמקום שנים-עשר שבטים המהווים אומה ישראלית אחת, יהיו לנו "שנים-עשר עם ישראל" שונים.  ועל כן, מציין הרב קוק במאמרו, שכאשר מדברים על ירושלים, מדברים בזהות עם-ישראל, הנמצאת מעבר לכל השינויים וההבדלים שמקורם בתרבויות זרות. דיבור על ירושלים מציין קונסנזוס על כך שהיסוד המבדיל נעקף בחתירה למהות הייחודית של אחדות האומה הישראלית: מעבר לחילוקי הדעות , בין האידאלוגיים, או לעיתים הרוחניים, או אינטלקטואליים, פוליטיים, תרבותיים ואף פולקלוריסטיים. וזאת משום שכל המרכיבים המבדילים, שאמורים אפילו להיות בעצמם יסודות של הפריה והעשרה אם הם מחוברים ביניהם במרכיב מאחד, אינם במקור הזהות הישראלית; הם בבואה של זהות האומות השונות, כאשר המשימה המשיחית של עיבור היסוד המאחד הופקדה בידי עם ישראל. רק בדיבור על ירושלים נוגעים בקדושה המיוחדת של הזהות הישראלית.  זהו מקור הקונזנזוס של היהודים כולם, ובאמצעות היהודים של האנושות כולה, כי קדושתה המיוחדת נמצאת מעבר לשבטיות המפלגת. הפילוג בין השבטים הוא למעשה השתקפות של הפילוג בין האומות, בהתאם למה שהזהות היהודית הושפעה מהן במסעותיה בגלות. להשתקפות זו של התפלגות האנושות בתוך הזהות היהודית, יש צד חיובי: בה נעוץ תיקוות האיחוד לימות המשיח. אך, כל עוד זו לא התממשה, יש בה גם צד שלילי בתכלית: זהו הגורם המפלג, אשר כתמונת תשליל מחזק את מציאות האחדות, המסומלת בירושלים.

לקריאת כל המאמר