אחדות האחדויות

נכתב על ידי ניר מנוסי פורסם באתר 'גל עיני'

ארבעת המינים שאנו נוטלים בסוכות רומזים לארבעה סוגים של אחדות: שורש משותף, גורל משותף, ייעוד משותף ועצם רגש ההשתתפות. נטילתם יחד מסמלת את איחוד כל האחדויות. אם נבין זאת, אולי נצליח להגיע לאחדות בתוך עמנו.

הצועד ברחובות שכונה יהודית מסורתית בימי הסוכות אינו יכול להתעלם מהמחזה המוזר הנגלה לפניו: לפתע פתאום מתמלאים הרחובות אנשים צועדים, לבושי חליפות מהודרות, הנושאים בידם בגאון אגד צמחים מלופף המיתמר אל-על. לעוקב אחריהם לבתי הכנסת צפויה תמונה מפתיעה עוד יותר: באמצע התפילה, בלי שום התראה מוקדמת, מוציאים כולם באחת את חבילת העלעלים שלהם ומתחילים לנענע אותה לכל הכיוונים!

אגד הצמחים הנ"ל הוא כמובן ארבעת המינים, שמצווה על כל יהודי ליטול במשך כל אחד מימי הסוכות[1] (למעט שבת חול המועד). נושאים ביד ימין לולב אחד, שלושה הדסים (לפחות) ושתי ערבות, כולם כרוכים יחדיו, מצרפים אליהם ביד שמאל אתרוג נאה – ובידינו ארבעת המינים (אם כי שימו לב שהגענו סך הכל לשבעה פריטים, כך שבידינו ארבע ושבע גם יחד, חיבור מעניין של מספרים). נוטלים אותם קודם כל בסוכה, לאחר מכן מנענעים אותם בשעת אמירת ה"הלל" בתפילת השחרית, ולבסוף מקיפים איתם את הבימה שעליה מונח ספר התורה בשעת אמירת ה"הושענות". נשים אינן חייבות במצווה זו, אך היא בהחלט מותרת להן, ובקהילות רבות גם הן נוהגות לקיימה.

מה יכול להסתתר מאחורי מצווה כה משונה למראית עין חיצונית? ישנם פירושים רבים למשמעותם הפנימית של ארבעת המינים, וכאן נביא רק אחד מהם. ברצוננו לשאול, איזו תכונה רוחנית מייצג כל אחד מארבעת המינים, ולאור זאת, מה מסמל איגודם יחד?

ריבוי ואחדות

אחד הנושאים שאיחודם של ארבעת המינים נוגע בו הוא היחס בין שני קטבי ההוויה – אחדות וריבוי.

היחס בין האחדות והריבוי מגולם ביהדות בפסוק המסמל אותה יותר מכל, "שמע ישראל, ה' א-לֹהינו, ה' אחד"[2]: מצד אחד אומר הפסוק כי ה' הוא "א-לֹהים", מלה הנאמרת בלשון רבים ומבטאת את האלוקות המתגלה בטבע, הוא עולם הריבוי (המלה א-להים אף עולה בגימטריה הטבע); מצד שני קובע הפסוק כי ה' הוא "אחד" – ישות אחדותית ומופשטת, המקיפה ומחברת יחדיו את הטבע ואת מה שמעל הטבע.

איש האמונה נוטה לשאוף להתרחק מהשטף המהמם של הצבעים, הצורות והדעות של העולם הזה, בחיפוש אחר אחדות פשוטה הנחה מעבר לו. קול פנימי לוחש לו, כי בתוככי העולם, מבעד לריבוי הנגלה, מפעם לב אחד, וכי עליו לצאת ולחפשו. אך מה טעם באחד הזה, וכיצד ניתן בכלל לגשת אליו, אם אינו מתייחס אל הרבים? האחדות נעשית משמעותית ונוגעת לחיינו רק כאשר היא משתברת ומשתקפת ברבבות רסיסי המראָה של עולם הריבוי. יתרה מכך, רסיסי המראה משיבים אל האחדות שלל פנים חדשים, המאפשרים לנו להתעלות אל אחדות מדרגה שנייה, אחדות הנעלית עוד יותר מזו הפשוטה בכך שהיא כוללת את האחדות והריבוי גם יחד.

דבר מעין זה ניתן למצוא בארבעת המינים. ניתן לראות כל אחד מהם כמאיר צד אחר של האחדות האלוקית האחת, שיחדיו יוצרים תמונה מקיפה יותר שלה, עד כמה שהדבר ניתן. אפשר לחשוב על ארבעת המינים כארבע קואורדינטות במין מרחב רב-ממדי מיוחד, המשתפות פעולה כדי להצביע יחדיו אל ה' האחד הנעלם.

מדרש חז"ל דוחק בנו ללכת אף צעד אחד קדימה. המדרש משווה כל אחד מארבעת המינים לקדוש-ברוך-הוא[3]:

"פרי עץ הדר" [אתרוג] זה הקדוש-ברוך-הוא, שכתוב בו "הוד והדר לבשת"[4].

"כפֹת תמרים" [לולב] זה הקדוש-ברוך-הוא, שכתוב בו "צדיק כתמר יפרח"[5].

"וענף עץ עבֹת" [הדס] זה הקדוש-ברוך-הוא, שכתוב "והוא עֹמד בין ההדסים"[6].

"וערבי נחל" [ערבה] זה הקדוש-ברוך-הוא, שכתוב בו "סֹלו לרֹכב בערבות ביָ-ה שמו"[7].

השוואת כל אחד מארבעת המינים לקדוש-ברוך-הוא, "ה' אחד", מציעה שלא רק בהשתלבותם יחדיו יוצרים המינים אחדות ושלמות, אלא שכל אחד מהם מבטא סוג של אחדות ושלמות בפני עצמו.

למאמר המלא